פריידא (בת אדמו"ר הזקן): הבדלים בין גרסאות בדף

|תמונה=[[קובץ:אוהל אדמו"ר הזקן.jpeg|250px]]

'''הרבנית פריידא{{הערה|בכמה מקומות מובא שכינוייה היה פריידקע. (עיתון '[[האח]]' שנה רביעית גיליון 18, [[שמועות וסיפורים]] חלק ב', מגדל עוז ([[כפר חב"ד]], [[תש"מ]]), עמודים קפה קפו, ועוד). ברשימת סיפורים מהרב מישולובין, שנזכרת בהערות להלן, נכתב, ש[[אדמו"ר הזקן]] כינה אותה פריידא, והחסידים כינו אותה פריידקע.}} קלוצקר''' ([[תקכ"ד]] - [[ט"ז בסיוון]] [[תקע"ג]]), הייתה ביתו הראשונה של ה[[אדמו"ר הזקן]], מחותנת של ר' [[בנימין קלעצקער]], אחיה [[אדמו"ר האמצעי]] ושל רבי [[נחמן מברסלב]]. הייתה חשובה וחביבה מאוד על אביה. מנוחתה כבוד ב[[האדיטש]], על יד [[אוהל אדמו"ר הזקן|ציון אביה אדמו"ר הזקן]].

פעם אחת, ביקש ממנה אחיה, ה[[אדמו"ר האמצעי]], שתבקש מאביהם [[אדמו"ר הזקן]], שיאמר לה [[חסידות]] אודות ד' [[בגדי כהונה]]. כאשר בא אדמו"ר הזקן, היא ביקשה ממנו והוא הסכים, ואמר על ג' בגדי כהונה, אך את ה[[אבנט]] לא הזכיר. אדמו"ר האמצעי שהרגיש שעוד מעט אביו ילך, והוא עדיין לא דיבר אודות ה[[אבנט]], פשט את ה[[גרטל]] שלו וזרקו לרגלי אחותו, כדי שתיזכר ותבקש מאדמו"ר הזקן לדבר גם עליו. כאשר ראתה הרבנית פריידא את קצה האבנט, אמרה אל אביה: אבא, עדיין לא אמרת לי על האבנט. אדמו"ר הזקן אמר לה{{הערה|יש הרבה גירסאות ל-מה שאמר כאן. אחד הגרסאות, שאמר: כנראה שיש בחדר עוד מישהו חוץ משנינו. לפי גרסה אחרת, הוא ניגש לארון - ששם היה [[אדמו"ר האמצעי]] - והראה שהוא נמצא פה. לפי גרסה אחרת הוא לא אמר על האבנט, ואדמו"ר האמצעי נהיה חולה מזה. לפי גרסה אחרת [[אדמו"ר הזקן]], לא הרשה לבנו להיות במאמרי ה[[חסידות]] - ומזה הוא נהיה חולה.}}: "כנראה שאחיך דוב מתחבא תחת המיטה שלך ושומע את התורה ודברי ה[[חסידות]] אשר אני אומר לך. צא בערל! צא!"{{הערה|כך כינה [[אדמו"ר הזקן]] את בנו.}}, ולא המשיך עוד{{הערה|שם=עטרת}}.

כשגדלה הרבנית פריידא, מסרה לרשותה אמה, [[הרבנית סטערנא]], את ניהול בית התבשיל, והיא הייתה מבשלת בו{{הערה|שם=שמועות|[[שמועות וסיפורים]] חלק ב'}}. בהקשר לזה מסופר{{הערה|שם=שמועות}}, שפעם אחת הגיע אל [[אדמו"ר הזקן]] רבי [[שלמה מקרלין]], ולכבודו רצתה [[הרבנית סטערנא]] בעצמה לבשל. אך בתה הרבנית פריידא טענה, שמכיוון שהיא מבשלת תמיד, על כן זכותה לבשל גם עתה. הם באו לפני אדמו"ר הזקן לדין תורה, שעשה להם פשרה, שהרבנית סטערנא אמנם תבשל, אבל לא תטיל את המלח. ומכיוון ש"היאכל תפל בלי מלח וגו'", נמצא שגמר הבישול הוא על שם מי שמטיל את המלח. על כן, בתה [[הרבנית פריידא]] תטיל את המלח, ויחשב לה כאילו היא המבשלת{{הערה|'''המשך הסיפור שאינו נוגע לכאן:''' לבסוף [[הרבנית סטערנא]] בישלה, אך שכחה, והטילה מלח. ביתה, הרבנית פריידא, לא ידעה מזה, והטילה גם היא מלח, כמדובר. כשהגישו את המאכל על השולחן, טעם מעט רבי [[שלמה מקרלין|שלמה]], וסילק ידו, כי המאכל היה מלוח מאוד. אך ה[[אדמו"ר הזקן]] אכל, אף על פי שהמאכל היה מלוח. כשראה אדמו"ר הזקן שרבי שלמה אינו אוכל, עלה בדעתו שמסתמא חסר מלח, ולכן הוא אינו אוכל. לקח מעט מלח, והטיל לתוך מאכלו של רבי שלמה, וכשראה אחר כך, שאף על פי כן אינו אוכל, שאל אותו: "מדוע אין כבודו אוכל"? השיב לו רבי שלמה: "המאכל מלוח ביותר, ואי אפשר לאוכלו". טעם אדמו"ר הזקן את התבשיל של רבי שלמה, ואמר שאין הוא הרגיש כלום, כי כאשר הוא היה ב[[מעזריטש]], הוא למד אצל [[הרב המגיד]] שלא להרגיש את הטעם באוכל. ועל כן לא הרגיש מלוח, באוכלו את התבשיל{{הערה|שם=שמועות}}. לפי גרסא אחרת, הסיפור עם המלח התרחש כאשר אכלו יחד אדמו"ר הזקן ו[[אדמו"ר האמצעי]].}}.

מסופר{{הערה|שם=עטרת}}, שפעם אחת הלך [[אדמו"ר הזקן]] לבית של ביתו הרבנית פריידקע, כדי להשמיע בפניה [[מאמר]] [[חסידות]], כמו שהיה רגיל. הוא הלך עד לביתה של ביתו, מכיוון שהיא הייתה חלשה. ומשום כך גם, היו מסביב לביתה עצים קטנים. [[חסידים|חסידיו]] של אדמו"ר הזקן, בחפצם לשמוע את המאמר, טפסו ועלו על העצים. כשהבחין בכך אביה, אדמו"ר הזקן, אמר לבנו [[אדמו"ר האמצעי]], שגם היה נוכח בעת אמירת המאמר:"עיתונים הם רוצים, עיתונים? מדוע אין לומדים [[תניא]]? מדוע אין לומדים תניא?" - וסיים - "אני אומר לך, מהתניא אפשר להיות [[חסיד]] כמו [[אברהם אבינו]]".

מסופר כאשר היא הרגישה שימיה ספורים והיא עומדת להיפטר מהעולם קראה לכמה [[חסידים]] וביקשה מהם, שלאחר הסתלקותה, יקברו אותה בסמוך לאביה אדמו"ר הזקן, בציון ב[[האדיטש]]. החסידים שהתביישו להגיד לרבנית, שאין זה מקובל לקבור אשה בסמוך לצדיק, יצאו מהחדר בלי להבטיח דבר. ברגעים האחרונים לפני פטירתה, היא ביקשה מכמה חסידים לעמוד על יד מיטתה והחלה לומר, כשהחסידים נאספים סביבה: "אלקי [[נשמה]] שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי..." כשהגיעה למילים "ואתה עתיד ליטלה ממני" זקפה את ידיה, הושיטה את עשר אצבעותיה כלפי מעלה וצעקה: "אבא, חכה הנה, כבר..." ומיד פרחה נשמתה.

החסידים שראו זאת הבינו, שאישה שזוכה לפטירה שכזו ראויה להיקבר לצד אדמו"ר הזקן. בדרך לבית העלמים, העגלה שהובילה אותה, הגיעה לצומת דרכים בין [[האדיטש]] ל[[קרמנצ'וג]], והחסידים החליטו לאפשר לסוסים לפנות לאן שרגליהם יוליכום. באופן ניסי פנו הסוסים לכיוון האדיטש, מקום ציון אדמו"ר הזקן, שם היא נטמנה, בסמוך לאביה, כבקשתה האחרונה{{הערה|שם=לשמע}}.

====לאחר הסתלקותה====

ב[[האדיטש]], היה שמש שהשגיח על ה'[[אוהל אדמו"ר הזקן|אוהל]]', בשם ר' חיים מאיר. מסופר שפעם הגיע אליו [[פדיון נפש]] דחוף, והוא מיהר להכניסו ל'אוהל', ובחפזו שכח להקיש תחילה בדלת. ואז לפתע מצא את עצמו מחוץ ל'אוהל', מוטל על הארץ. בלילה ראה ר' חיים מאיר בחלומו את הרבנית פריידא, שאמרה לו: חיים מאיר, היתכן להיכנס מבלי להקיש בדלת? הלא נשמות מגיעות לכאן! וסיימה: חסידים הרי אינם מאמינים בחלומות, אז יהיה לך סימן. מיד כשניעור משנתו, הגיחה דבורה שזממה לו באוזן, ומאז נשאר חרש באוזן זו{{הערה|שם=עטרת}}.

רבי אהרן הוסיף שזוהי הסיבה שבגללה הוא מאריך בתפילה{{הערה|ספר השיחות ה'תש"א הוצאה חדשה עמ' לג.}}.

[[אדמו"ר הזקן]] התבטא עליה כי נשמתה היא מעלמא דדוכרא [עולם הזכר], רק שמסיבה מסויימת התלבשה ה[[נשמה]] שלה בגוף של אישה{{הערה|שם=ליקוטי|ליקוטי סיפורים, עמוד מ"ו.}}.

[[אדמו"ר הצמח צדק]] אמר{{הערה|שם=עטרת}}: הרבנית דבורה לאה, דודתו של [[אדמו"ר הזקן]], הייתה למדנית. [[רבינו הזקן]] אמר עליה שהייתה "למדן" (אז היה התואר למדן נחשב לתואר גדול) ולמדה [[רמב"ם]] ו[[גמרא]] ועוד. משום כך קרא רבינו הזקן את בתו [[דבורה לאה (בת אדמו"ר הזקן)|דבורה לאה]], על שם דודתו זו. הרבנית פריידקא הייתה בדרך גילוי מלמעלה. עניין השם הוא בבחינת המשכה. גם הרבנית פריידא הייתה נקראת על שם דודתו זקנתו של אדמו"ר הזקן, מרת פריידא, אבל היא לא הייתה כמו דבורה לאה הנ"ל, אף שגם היא הייתה בעלת מזג טוב והצטיינה במידות טובות, הנה הרבנית פריידקא (בתו של אדמו"ר הזקן) הייתה בדרך גילוי ומתנה מלמעלה.