אהבה כרשפי אש: הבדלים בין גרסאות בדף

ובפרטיות יותר אהבה זו מתבטאת על-ידי כך שיהודי מרגיש את עוצמתו ומעלתו של הקדוש ברוך-הוא לעומת שאר הנבראים ומרגיש בגודלו ומעלתו של ה' ואפסיות העולם הזה ותענוגותיו ורואה עד כמה הוא רחוק מאלוקות{{הערה|תורת מנחם חלק י"ב עמוד 65}}{{הערה|תורת מנחם חלק כ"ד עמוד 103, ושם: {{ציטוטון|שע"י ההתבוננות דכולא קמי' כלא חשיבי, מתעורר האדם באהבה עזה כרשפי אש}}}}, לרוב התבוננות זו באה בשעת ה[[תפילה]]{{הערה|שם=תפ|ראה [[לקוטי תורה]] [[פרשת במדבר]] ב, ג'. לקוטי תורה פרשת נשוא כ"ח, ג'. [[אור התורה]] במדבר כרך ב' עמוד של"ו, תורת מנחם חלק כ"ד עמוד 103, ועוד}} ועל-ידי התבוננות זו נפעל אצל היהודי [[יסוד האש]] שבליבו ונבערת אצלו התשוקה העזה לאלוקות בבחינת [[רצוא]] (שרוצה ומשתוקק להידבק באלוקות) עד שאהבה זו בוערת בקרבו ללא הגבלות וללא הבנה כלל{{הערה|שם=ג}}. אך תשוקה זו אינה טובה כי תכלית השלימות של היהודי הוא להשלים את כוונת הבריאה ולהפוך את העולם החומרי למשכן לה', ועל-כן סדר העבודה באהבה זו הוא לקיים תורה ומצוות הקשורים לעולם הזה בבחינת [[שוב]] שהאדם יחדיר לליבו שמטרת הבריאה היא לעשות לה' משכן בעולם הזה התחתון ולכן צריך להישאר בגוף ולקיים את המצוות שניתן לקיימן רק בעולם הזה החומרי כדוגמת [[ציצית]] [[תפילין]] וכו'{{הערה|שם=נש}}.

אהבה זו מתחלקת לכמה סוגים, יש אהבה כזאת המגיעה ב[[אתערותא דלעילא]] ללא שום עבודה מצד האדם{{הערה|ראה אהבה כזאת ב[[לקוטי אמרים תניא]] פרק מ"ג}} ויש דרגה גבוהה יותר של אהבה כרשפי אש המגיעה אחרי עבודה רבה מצדו של היהודי (בבחינת [[אתערותא דלתתא]]){{הערה|כמו בפרק נ"ג בתניא}}.