1,712
עריכות
הפורע חובו של חבירו: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
←בתורת רבותינו נשיאינו
מ (החלפת טקסט – "( [וש]?)יתכן([^א-ת])" ב־"$1ייתכן$2") |
|||
| שורה 11: | שורה 11: | ||
ויותר מכך, כאשר מתבוננים בסוגיא של [[השבת אבידה]], ניתן לראות כי כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו. | ויותר מכך, כאשר מתבוננים בסוגיא של [[השבת אבידה]], ניתן לראות כי כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו. | ||
ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין [[יאוש]], וכלשון הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", וכפסק | ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין [[יאוש]], וכלשון הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", וכפסק ה[[רמב"ם]] שרק אם ידעו הבעלים מכך חלה ההפקעה אך במקרה שלא ידעו מכך אין החפץ נפקע מרשות הבעלים (כדין [[יאוש שלא מדעת]]), מכל מקום דעת רוב הראשונים כגון ה[[רשב"א]] ה[[ר"ן]] וה[[ראב"ד]] בהשגותיו על הרמב"ם היא שדין זוטו של ים הוא דין מחודש, דהיינו שההפקעה של החפץ נעשית על ידי המציאות שאין לאדם שליטה על חפציו (בניגוד ליאוש שאז המצב עצמו אינו מכריח הפקעה מוחלטת רק בצירוף דעתו של האדם שמוותר בעצם ביאושו על זכויותיו ובכך הופך את המצב של אבדון לבר קיימא). | ||
אם כן מההכרח לומר, שמדובר באופן שבו הסכנה אינה ודאית. אם כן בהלוואה שהסכנה וודאית, הסברא אומרת שיש לשלם על החוב. ועם כל זה ההלכה היא שאינו צריך לשלם, מכיון שפירעון הלואה אינו נחשב הפסד כלל שהרי משלם את מה שצריך לשלם. ואם כן, במקרה שיש משכון העלול להאבד באי התשלום, נמצא שהמשלם את החוב הרי הוא מציל את המשכון מאבדון בטוח אם כן יש מקום לומר שאז מי שמשלם את החוב יש לו זכות ליטול את המשכון מדין "מבריח ארי". | אם כן מההכרח לומר, שמדובר באופן שבו הסכנה אינה ודאית. אם כן בהלוואה שהסכנה וודאית, הסברא אומרת שיש לשלם על החוב. ועם כל זה ההלכה היא שאינו צריך לשלם, מכיון שפירעון הלואה אינו נחשב הפסד כלל שהרי משלם את מה שצריך לשלם. ואם כן, במקרה שיש משכון העלול להאבד באי התשלום, נמצא שהמשלם את החוב הרי הוא מציל את המשכון מאבדון בטוח אם כן יש מקום לומר שאז מי שמשלם את החוב יש לו זכות ליטול את המשכון מדין "מבריח ארי". | ||