יוסף מנחם מענדל טננבוים: הבדלים בין גרסאות בדף

הרב '''יוסף מנחם מענדל טננבוים''' ([[תרע"ו]]-[[ד' טבת]] [[תשנ"ד]]) היה מצוות ה'[[חוזר|חוזרים]]' אצל [[אדמו"ר הריי"צ]], [[ראש ישיבה|ראש ישיבת]] [[אחי תמימים פילדלפיה]], ומאוחר יותר - חבר הנהלת ישיבת [[תומכי תמימים המרכזית 770]]. זכה לשמש כ[[בעל תוקע]] אצל הרבי במנייני התפילות של [[הימים הנוראים]].

נולד בשנת [[תרע"ו]],בילדותו עברה המשפחה ל[[אטוואצק]]. בשכנותם ב[[אטוואצק]] התגורר החסיד ר' [[דוד טייבלום]] (ריקער), שהיה ר"מ בישיבת תומכי תמימים. ר' דוד שהבחין בכשרונותיו ומידותיו העדינות של הרימ"מ, הפנה אותו לישיבת [[תומכי תמימים]] ששכנה באותן שנים בעיר.

זמן קצר לאחר כניסתו לישיבה זכה הרימ"מ ל[[יחידות]] ראשונה אצל [[אדמו"ר הריי"צ]]. גיסו, הרב [[יצחק הנדל]] מספר, שכבר ב[[יחידות]] הראשונה הראה הרבי כלפיו חיבה יתירה, ואף אחז בכנף בגדו בשעה ששוחח עמו.  

בזכות כשרונותיו המרובים ויגיעתו בדא"ח, זכה הרימ"מ להיות אחד ה'[[חוזר|חוזרים]]' על מאמרי הרבי הריי"צ. סדר הדברים היה, שאחרי אמירת המאמר, היו הוא וחברו הגה"ח ר' [[מרדכי מענטליק]] חוזרים את המאמר עם ה[[משפיע]], מזכירו של הרבי, הרב [[יחזקאל פייגין]], ואחר-כך היו נכנסים אל הקודש פנימה לחזור את המאמר בפני הרבי. {{הערה|בסוף שנת תרצ"ט, הרב מענטליק כבר לא היה ליד הרבי, לאחר שהצליח להמלט לארצות הברית, והזדמן פעם שהרימ"מ היה החוזר שאומר את המאמר בפני הרבי. מאחר ובטבעו היה ביישן ועדין נפש, אפשר לשער כיצד עמד לפני הרבי, באימה ברתת ובזיע, והמאמר יצא מפיו ב[[קול]] דממה דקה. לאחר כמה דקות הפסיקו הרבי ואמר: כשבעל-עסק משתמש באגודל לענייני מסחר זה לא בסדר, אבל יושב אוהל צריך להשתמש באגודלו לצורך הלימוד. כלומר, שאמנם בענייני מסחר תקיפות יתר היא דבר לא רצוי, אבל בלימוד התורה נדרש תוקף, והרבי עצמו הדגים לרימ"מ איך לחזור על המאמר כשהוא אומר ב[[קול]] רם ובניגון תקיף את המילים בהן אחזו אז בחזרה -"וואס דאס איז דער עניין פון כבוד עילאה און כבוד תתאה".}}

בשלהי [[תרצ"ט]] פרצה [[מלחמת העולם השניה]]. החזית התקרבה במהירות לאטוואצק, הישיבה נסגרה והבחורים נמלטו מהמקום.  

גם הרימ"מ היה בין הנמלטים, אך איתרע מזלו והוא נתפס על ידי הנאצים ימ"ש במעבר הגבול, יחד עם חברו לחדר הרב גרינגלס, והרב [[שמואל דוד רייטשיק]]. הגרמנים אילצו אותם לרדת ליד העיר שאדליץ, וכל הלילה היו תחת שמירת חיילים חמושים שהכריחו אותם לעבוד בניקוי שטח התחנה. עם שחר הצליחו להמלט בניסי ניסים, והמשיכו בדרכם עד לווילנה.  

חלק מתלמידי התמימים בווילנה, ורימ"מ ביניהם, הצליחו לקבל ויזה לאיי קארסאוו ביבשת אמריקה. ויזה זו איפשרה לנסוע ברכבת לרוסיה, ולאחר מסע של שבועיים להפליג ליפן ומשם לקארסאוו.  

כאשר הגיעו ל[[יפן]] התברר ששלטונות קוראסאו אינם מאפשרים לפליטים להכנס לתחומם, וכך נשארו ביפן עד שפג תוקפה של ויזת המעבר, והם גורשו ל[[שנחאי]] שב[[סין]].  

רוב התמימים נשארו בשנחאי עד לסיום המלחמה בשנת [[תש"ה]], ב[[תש"א]] התקבלו מקנדה 80 ויזות שחלקן ניתנו לבני הישיבות. תשע מהן ניתנו לתמימים, והשאר לבחורים מישיבות אחרות. הרימ"מ היה מתשעת הזוכים.  

עקב מצב המלחמה לא התאפשר לרימ"מ וחבריו לקבל ויזה לארצות הברית, ורק לקראת חג הפסח תש"ד הצליח רימ"מ להגיע לראשונה לרבי הריי"צ בניו-יורק, יחד עם חברו הרב גרינגלס. הם בואם הם זכו לקירובים מיוחדים מהרבי הריי"צ, וזכו להסב על שולחנו בשני הסדרים.  

לאחר החג נכנס ל[[יחידות]] אצל הרבי. הוא קיווה כי כעת יוכל להסתופף בצלו של הרבי, לאחר הפסקה של כחמש שנים מאז ראה את הרבי בפעם הקודמת, ומשום כך היה מופתע לשמוע מהרבי שבדעתו לשלוח אותו לפתוח ישיבה באחת מערי השדה, וכבר בחר עבורו את העיר פילדלפיה. נקל לשער מה הרגיש באותו רגע. מובן שלא חסיד כרימ"מ יסרב, והוא קיבל את השליחות בהסכמה מלאה, אבל פניו חוורו כסיד. תגובתו של הרבי למראה פניו הייתה: אני מחשיב אותך כאבר מאבריי, ואבר לא צריך לשאול!  

פחות מחודש חלף מאותה יחידות, ובפילדלפיה נפתחה ישיבת "[[אוהל משה אחי תמימים]]" כשבראשה עומדים הרב טננבוים והרב [[יצחק דוד גרונר]]. [[הרבי הריי"צ]] ליווה את הישיבה על כל צעד ושעל, באגרות מלאות בהוראות מפורטות.  

בשנת תש"ה נשא לאשה את זוגתו מרת דבורה, בת למשפחת פריד, והחתונה נערכה ב[[מונטריאול]], עיר מגורי הכלה. אחרי החתונה חזר להמשך שליחותו בפילדלפיה, שם נולד בנו בכורו הרב אליהו.  

בתש"ח, ביקשו הרב [[שמריהו גוראריה]] להיות מחנך בישיבת תומכי תמימים בברוקלין. בהסכמת הרבי הריי"צ, עזב את פילדלפיה והגיע לניו-יורק. הוא קבע את מושבו, כמו רוב אנ"ש בשנים ההן, בשכונת ברונזוויל, והחל את עבודתו כמגיד שיעור בישיבת תות"ל ששכנה אז ברחוב בדפורד. לא חלפה שנה מאז החל בעבודתו, וכבר שודרג למנהל רוחני של הישיבה לצעירים ומחלקת המתיבתא. בתפקיד זה עסק במסירה ונתינה, בהתמדה ולהט חסידי עד סוף ימיו.  

בתש"י, לאחר [[הסתלקות]] הרבי הריי"צ, התקשר הרימ"מ לרבי מלך המשיח בלב ונפש. הוא זכר את הרבי עוד מפולין, כאשר היה מגיע להיות במחיצת חותנו בימי החגים. לפי הוראת חותנו, היה הרבי מדבר בלימוד עם התמימים. כך זכה להכיר שמדובר באיש מורם מעם, ומלכותו ברצון קיבל.  

הרימ"מ זכה בזכות נדירה, ובשנת [[תשי"א]] היה הרבי סנדק אצל בנו הרב יצחק. הברית הייתה בז' אדר-שני בבית המשפחה בבניין דירות ברחוב פארק-פלייס בבראנזוויל, והרבי אמר שיחה (נדפסה בשיחות קודש). הרבי גם נתן חמשה דולרים להתחלת תשלום שכר לימוד, ובשיחה אמר: "פעם הייתי נוכח כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר היה סנדק, ולמרות שהיה [[שוחט]] ולא התפעל ממראה הדם וכו', בעת הברית הביט על הצד", וכן נהג הרבי מלך המשיח.  

ל[[קראון הייטס]] עבר הרימ"מ בשנת תשט"ז. בתחילה התגורר ברחוב [[פרזידנט (רחוב)|פרזידנט]], ליד שדירת רוג'רס. הוא החל למסור שיעור חסידות בבית הכנסת "בית דוד", בכל ליל שבת בחורף, ועל קביעות זו שמר כל ימי חייו.  

גם לאחר שנים, כאשר קנה בית ברחוב מונטגומרי, המשיך את הקביעות בבית הכנסת הסמוך למקום מגוריו החדש. מסירותו לדברים שבקדושה הייתה לשם דבר. כך גם היה כאשר החל בשיעור ב[[שבת]] בבוקר ב-[[‏770]] -השיעור הפך למראה של קבע ב[[בית חיינו]], כאשר מידי שבת, בכל מזג-אוויר ובכל ימות השנה, היה יושב ליד כותל המזרח עם קבוצת שומעי לקחו.  

כאשר עלה הרעיון לרכוש את הבית ברחוב מונטגומרי, עודד אותו הרבי בכיוון במהלך יחידות, וכאשר זוגתו תמהה מהיכן ישיגו את הכסף, חייך הרבי ואמר: "לבעלך יש שם טוב וייתנו לו הלוואות".  

במשך השנים זכה הרימ"מ להשתתף כמעט בכל [[התוועדות|התוועדויותיו]] של הרבי. הוא היה עומד סמוך מאוד לרבי, ב[[ביטול]] מופלא, והרבי ייחס לו חיבה והערכה.  

ב[[ח"י אלול]] תש"י, בעת תפילת מנחה, הפסיק הש"ץ לפני תחנון והביט על הרבי כשהוא מחכה להוראה האם לומר תחנון. הרבי פנה לרימ"מ כשואל לדעתו. אמר הרימ"מ: "הרי בקונטרס ח"י [[אלול]] כתוב שזהו יום טוב, וביום טוב אין אומרים תחנון!", והרבי קיבל את דבריו ולא אמרו תחנון.  

כפי שכבר הזכרנו, היה הרימ"מ עדין נפש, מתון ומיושב. תכונותיו אלו התבטאו בכל תחום, ובעיקר בתפקידו כמנהל רוחני בישיבה. הוא היה דורש מתלמידיו לשמור על הזמן ועל הסדר, והיה מזכיר לתלמידיו שב[[אנגלית]] נקרא בזבוז הזמן "קילינג טיים" [=להרוג את הזמן]. תלמיד ישיבה צריך לדעת את תפקידו, ולזכור תמיד שבזבוז זמן הוא 'רצח' של דבר יקר ביותר.  

דיבורו עם התלמידים היה תמיד בנחת ובמתינות, ורק לעיתים נדירות הרים את קולו. הוא העדיף את ה'ימין מקרבת' על פני 'שמאל דוחה', ודווקא משום כך התייחסו אליו תלמידיו בדרך ארץ מיוחדת, והדרת כבוד. כך עם התלמידים, וכך עם המורים.  

גם לתלמידים שלכאורה לא היו מתאימים למסגרת הישיבה הפגין יחס מיוחד, ועשה כל מאמץ כדי שהתלמיד יישאר בתומכי תמימים. מחד עמד בתוקף על רוחה של הישיבה, ולאידך, גם במקרים חמורים השתדל לעשות הכל כדי שעוד [[נשמה]] תישאר בתומכי תמימים.  

גם לימודו היה בפשטות, ובדרך הישרה. הוא לא היה מגיד שיעור קבוע בכיתה, אבל בכל יום אחר-הצהריים היה מוסר שיעור גמרא לתלמידים שהעדיפו ללמוד לימודי קודש במקום לימודי חול. בשיעורים אלו לימד את תלמידיו דרך ישרה בלימוד דף גמרא, ואת הכללים הבסיסיים בלימוד [[רש"י]] ותוספות.  

הוא היה סמל ומופת למחנך אמיתי, שדואג לתלמידים גם בימי 'בין הזמנים'. עוד בשנים הראשונות לנשיאות הרבי מלך המשיח, דאג לארגן בחול המועד מסיבות מיוחדות לתלמידים הצעירים - הן בתחומי הישיבה, והן ב"בית חיינו", מה שהפך למסורת ה"[[ראלי]]". באותן שנים נערך ה'ראלי' ב-‏770 או בסוכה של 770, והרבי היה מביט מבעד לחלון או יוצא לעודד את שירת הילדים בסיום הכינוס.  

בתקופת "בין הזמנים" שבחודשי הקיץ, היה הרימ"מ נוסע בתור שד"ר לוונצואלה, איי קורסאו (לשם רצה לברוח בזמן המלחמה) ומדינות נוספות. הנסיעה הייתה לטובת הישיבה -בגשמיות וברוחניות: הוא זרע רוחניות וקצר [[גשמיות]]. תמיד היה מצטייד במזוזות, ספרי חסידות וכדומה, והפיץ יהדות וחסידות בין יהודים שבצורה אחרת לא היו מגיעים אליהם. עם הזמן נוצר קשר מיוחד בינו לבין הבעלי-בתים, והם היו מייחלים לבואו בכל קיץ, כדי לשמוע ממנו דברי חיזוק והתעוררות.  

ההתמדה האופיינית של הרימ"מ התגלתה במלוא זהרה בשנים האחרונות, כאשר למרות בריאותו הרופפת לא החסיר יום אחד מלבוא לישיבה ולא החסיר אף לא אסיפת הנהלה אחת, גם בשנים בהן היה מהמבוגרים בחברי ההנהלה.  

בשנת [[תשמ"ז]] לקה בהתקף לב, וזכה ליחס מיוחד מהרבי: הוא אושפז בר"ח אדר, ובאותו יום שלח לו הרבי 22 דולר לצדקה. הוא ניסה למצוא רמזים שונים למספר המסויים הזה, אך כאשר שוחרר בכ"ב בחודש, היום ה-‏22 לאישפוזו, הכל היה מובן.  

כששב מהניתוח, בפעם הראשונה שהגיע ל-‏770 להתפלל, אמר הרבי לבנו ר' יצחק שעמד סמוך לפתח אחר התפילה: "היום ראיתי את אביך בבית הכנסת".

לאחר שחרורו מ[[בית רפואה]], בקשו ממנו בני משפחתו לארגן מחדש את סדר היום שלו ולהפחית את שעות העבודה. בפעם הראשונה שעבר לפני הרבי ב'[[חלוקת דולרים]]' לאחר הניתוח, אמר לו הרבי: "אריכות ימים בתומכי תמימים", וכאשר שמע את המילים הללו -ביטל בבת אחת את כל המחשבות על הפחתת העבודה, והתמסר לתפקידו בישיבה בחיות מחודשת.  

במוצאי יום כיפור [[תשנ"ב]] אירע דבר פלא נורא ומופלא: בכל השנים, הרבי היה מסתובב כלפי הציבור בעת ה'[[מארש]]', ובסיום השירה, לקראת התקיעה בשופר, היה חוזר ומיסב את פניו הק' למזרח. באותה שנה שינה הרבי מהרגיל, והביט אל הציבור גם אחרי שסיימו את השירה, והמתין לתקיעה. הרימ"מ עמד הכן, ומכיוון שהיה חלש, ביקש מבנו ר' לוי לעמוד לידו למקרה שלא יוכל. לפועל הוא תקע בעצמו, כשכל העת הרבי מביט עליו באופן מיוחד.  

בשלהי אותה שנה, כ"ו [[אלול]] תשנ"ב, לקה באירוע מוחי ל"ע, וכמה סמלי הדבר שהמאורע היה בין כותלי הישיבה באושען פארקוויי, תוך כדי עבודת הקודש.