גבינת ישראל: הבדלים בין גרסאות בדף

האיסור של גבינת עכו"ם נידון במשנה {{הערה|ע"ז כט, ב.}}, ושם רבי ישמעאל שאל את רבי יהושע: מדוע זה אסור? בתחילה הוא אמר לו שזה מפני שמעמידים אותה בקיבת נבילה (בתכולת הקיבה – הנוזלים והקרושים – של נבילה, שיש להם תכונה שגורמת להעמדת הגבינה). וכששאלו – והרי אפילו בקרבן עולה שאסור בהנאה, מותר לגמוע את מה שבקיבה, כיוון שזה רק פרש? ענה לו: שזה מכיוון שמעמידים אותו בקיבת עגלי עבודה זרה. וכששאלו – אם כן זה צריך להאסר בהנאה? הוא העביר נושא.

הגמרא אומרת {{הערה|ע"ז לה, א.}}, שהסיבה שהוא העביר נושא היא, מכיוון שהייתה זו גזירה חדשה, ולא היו מגלים את טעמיהן של הגזירות החדשות עד שיעבור משך זמן (של י"ב חודש) בכדי שהגזירה תתפשט. והסיבה האמיתית היא:

*ר' חנינא אמר: (לפי רש"י זהו תירוץ שונה:) שזה מכיוון שנשארים צחצוחי חלב טמאה בגומות שבגבינה {{הערה|רש"י.}}, (ולפי תוספות, זהו תירוץ אחר:) או שבא לתרץ את שיטת ריב"ל – שהארס נשאר בגומות, ולא מונע מהגבינה להתגבן, ולכן היא עדיין אסורה {{הערה|תוס' ד"ה לפי.}}.

רבינו תם אומר {{הערה|תוס' ד"ה חדא.}}, שמכיוון שהלכה כר' יהושע בן לוי, ומכיוון שכיום אנו לא חוששים לגילוי (כיוון שלא מצויים נחשים בינינו), הגזירה בטלה. אבל הרמב"ן {{הערה|בחידושיו על אתר.}} השיג עליו, ואמר: שאף שהטעם בטל, אך מכיוון שזה נאסר ב"מניין", אי אפשר להתיר בלא "מניין". והטור לא הביא את טעמו של ריב"ל, משום שלא חוששים לגילוי {{הערה|בית יוסף סימן קטב(א).}}.

תוספות הביאו שם: שגם אם העמידו את הגבינה בפרחים ועשבים וכיו"ב – זה מותר, ואין מה לחשוש. אבל הרמב"ם פסק בשם הגאונים שהגזירה היא על כל סוגי הגבינות {{הערה|הל' מאכלות אסורות ג, יד־טו.}}.

כן, האיסור של הקיבה איננו משום נתינת טעם, שהרי שומן החזיר וכיו"ב אינם נותנים טעם; אלא משום ש"הכל הולך אחר המעמיד", והוא העיקר. דבר זה נוגע גם לגבי האיסור של העמדה בקיבה, שאינו אסור משום "בשר בחלב" (מכיוון שזה צונן בצונן), אלא מכיוון שאם זוהי קיבת נבילה – ה"מעמיד" של הגבינה הוא נבילה {{הערה|ר"ן יג, ב בדפי הרי"ף. ובשלטי גיבורים שם א.}}.

איסור גבינת עכו"ם הוא מכיוון שהם מעמידים את הגבינות בקיבת נבילה {{הערה|ס"ב.}}, ואין בעיה משום "בשר בחלב", כיוון שזה צונן, אלא הבעיה היא משום "מעמיד", או מכיוון שבאיסורים אלו האיסור הוא בכלשהו {{הערה|ט"ז ס"ק ט.}}.

ומכיוון שהיא נאסרה, אסרו גם אם העמידו אותה בעשבים {{הערה|ס"ב.}}, ומוסיף הרמ"א: שכן הוא המנהג, ואין לפרוץ בזה גדר, אלא אם כן הוא במקום שנהגו היתר מימי הקדמונים {{הערה|רמ"א בס"ב.}}.

הסיבה שגוזרים על הגבינות בכל מקום: כיוון שיש כאלו שעדיין מעמידים בקיבה, ולכן זה לא כמו האיסורים שמשום "גילוי" {{הערה|ט"ז ס"ק י.}}; או מכיוון שגזרו על כל סוגי הגבינות שלהם ללא חילוקים {{הערה|ש"ך ס"ק יט.}}.

אם לקח חלב חמוץ של גוי בכדי להעמיד בו חלב, אסור לאכול את שלושת הגבינות הראשונות שיעשו ממנו; ובחלב השלישי (השאריות של הפעם השלישית שהעמיד) יהיה מותר להעמיד, כי כלה החלב של הגוי {{הערה|ט"ז ס"ק יד בשם הבית יוסף.}}.

אם יהודי ראה את תהליך החליבה והגיבון, גם אם זה נעשה בידי גויים – זה מותר. וכן הוא המנהג הפשוט {{הערה|רמ"א בס"ב.}}. וכתב הש"ך: שיש ריבוי פוסקים האוסרים גם באם ראה את החליבה ואת הגיבון. וההיתר הוא רק באם הבהמות והחלב הם של יהודי, ואז אין איסור, אבל אם הגבינות הן של גוי – אסור {{הערה|ש"ך ס"ק כ.}}.

אם יהודי ראה את הגיבון ולא את החליבה – מותר בדיעבד [אם לא היה בחליבה כלל – בהפסד מרובה, ואם היה בחלקה – בדיעבד, גם בלא הפסד מרובה {{הערה|ש"ך ס"ק כב.}}]. מכיוון שיש פחות מקום לחשש – שהרי חלב טמא לא עומד, ולכן (באם הגוי חלב רק בשביל לגבן {{הערה|ש"ך ס"ק כה.}}, גם באם קנה את החלב, מכיוון שהגוי חלב על מנת לגבן {{הערה|ש"ך ס"ק כד.}}) מסתבר לומר שהגוי לא עירב והזיק לעצמו {{הערה|רמ"א בס"ב.}}. והיינו, כאשר קנה ממנו לפי כמות הגבינה או משקלה. אבל אם קונה לפי מידה, בזה חוששים שיערב {{הערה|ש"ך ס"ק כג.}}. דין זה הוא גם כאשר הבהמות של יהודי, ויש בית של גוי בין ביתו לרפת {{הערה|ש"ך ס"ק כה.}}. והחלב עצמו – אסור, גם אם חלב בשביל לגבן {{הערה|רמ"א בס"ב.}}. כיוון שלא ראה את החליבה {{הערה|ש"ך ס"ק כו.}}.

הט"ז חלק על הרמ"א, וכתב: שאם נתיר כך (לגבן), יבואו להתיר גם את החלב, ובחלב עצמו הרי יש חשש של איסור דאורייתא. ועל כן הוא פוסק שאסור {{הערה|ט"ז ס"ק יא.}}.

והש"ך כתב, שכנ"ל, אסור אם הגבינה היא של גוי, וההיתר כאן הוא – כאשר היהודי קונה את החלב (שנחלב לצורך גיבון) מהגוי, והיהודי מגבן בעצמו {{הערה|ש"ך ס"ק כא.}}.