רבן גמליאל דיבנה: הבדלים בין גרסאות בדף

הרבי{{הערת שוליים|1= [[שיחות קודש]] [[תשל"ז]] חלק א' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=4615&hilite=8ef748ff-778e-49cb-bcfc-80dce30345b8&st=%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%99%D7%A7&pgnum=183 עמ' מ'].}} תולה זאת במחלוקת הידועה אם איכות עדיפה או כמות, בעוד חכמים סברו שכמות עדיפה, ולכן עדיף שכל אחד יתפלל בעצמו מאשר אחד יתפלל בשביל כולם{{הערת שוליים|[[מסכת ראש השנה]] מ' ע"א.}}, סבר רבי גמליאל נשיא ישראל כי מוטב שאחד יתפלל וכולם יצאו עימו ידי חובתו, שתפילה כזו הנעשית בהשתתפות ובכוונת כל הציבור יש לו חשיבות גדולה יותר באיכותה, ואיכות עדיפה מכמות. לפי רבי גמליאל אותה תקנה שהציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, נעשתה דווקא ענין של בדיעבד, לאותו שאינו בקי להתפלל בעצמו.

מחלוקת דומה יש גם ב[[מסכת שבועות]] {{הערת שוליים|לח, ב.}} כאשר אדם טוען את חבירו בחיטים והודה לו בשעורים, שלמרות שלשיטת חכמים הוא פטור, כי ההודאה אינה ממין הטענה ואין זה נחשב כמודה במקצת, סבור רבן גמליאל שהוא חייב שבועה כמודה במקצת. יסוד המחלוקת הוא שווה: מצד האיכות, אין חילוק בין חיטים לשעורים, ומכיון שהכל נכלל כטענה אחת, ומצד נפשו רואים אצלו נטייה של הודאה לתובע, הרי הוא מודה במקצת הטענה. אבל אם מתחשבים מצד הכמות וחיצוניות הדברים הרי שחיטים ושעורים הם שני טענות נפרדות.

זו היא גם מחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל{{הערת שוליים|[[מסכת בבא בתרא]], י ע"א.}} אודות חסד לאומים חטאת. חכמים סוברים שהגוים נותנים [[צדקה]] כדי להתגדל, שזוהי אריכות ימים לפירוש המהרש"א, דבר שאינו פסול כאשר מדובר בגוי שעביד לגרמיה, ואילו רבן גמליאל סובר שהם עושים זאת כדי להתייהר כלפי העני, שזוהי עבירה חמורה. חכמים סוברים שעיקר ה[[צדקה]] הוא '''הכמות''' להחיות נפשות ביתו, ולכן עיקר הפגם הוא אם פוגם בכמות הצדקה, ונותן את הכמות לפי השכר שיקבל. מה שאין כן רבן גמליאל סובר שעיקר ענין ה[[צדקה]] הוא האיכות, - מה הוא רחום אף אתה רחום, ולכן עיקר החטא הוא כאשר פוגם בכוונת הצדקה, ולמרות שהנותן [[צדקה]] שלא לשמה הוא צדיק גמור, אז במקום לפעול בעצמו ענין הזיכוך המידות "מאיר שניהם השם", כאן יש כוונה היכית - שנותן כדי להתייהר.