חב"דפדיה:תולדות חסידות חב"ד: הבדלים בין גרסאות בדף

באחת מאותם אסיפות, גלה רבנו הזקן לחבריו, את מה שאמר לו הרב המגיד ביום ח"י [[כסלו]], יום לפני הסתלקותו, שהוא מבקש ממנו להשתדל שבנו [[אברהם פרידמן (בן המגיד ממזריטש)|הרה"ק ר' אברהם]] יקבל עליו את על הנשיאות. ואם הוא יסרב, שימנו את הרה"ק ר׳ [[מנחם מענדל מויטבסק]].

תלמידי המגיד בחרו בשלשה תלמידים: הרה"ק ר׳ [[יהודה לייב הכהן]], רבנו הזקן והרה"ק ר' [[זושא מאניפולי]], שיגישו כתב התקשרות להרה"ק ר' אברהם, בן הרב המגיד. בכתב זה התמסרו אליו כל תלמידי אביו וקבלו אותו בתור נשיא החסידים.

בשנים הראשונות מילא את מקומו, כנשיא תנועת החסידות, הרה"ק ר׳ מנחם מענדל מויטבסק.

לאחר הסתלקות הרב המגיד ממזריטש הנבירו המתנגדים את מלחמתם בחסידות. הרה"ק ר׳ מנחם מענדל מויטבסק ורבנו הזקן נסעו לוילנא, בשנת תקל"ד, כדי להפגש עם ה[[הגאון מווילנא|גר"א]], לשכנע אותו שהחסידים לא 'סטו' מדרך התורה, ובכך להביא להפסקת מלחמותיהם של המתנגדים נגד החסידים. אולם הגר"א סירב לקבלם ועזב את וילנה. הוא חזר אליה רק לאחר שרבנו הזקן ורבי מנחם מענדל עזבו את העיר.{{הערה|וכך כותב רבנו הזקן (אגרות קודש אגרת לד): "מראשית כזאת הודענו והלכנו אל הגאון החסיד נ"י לביתו להתווכח עמו ולהסיר תלונותיו מעלינו, בהיותי שם עם הרב החסיד מהור"ר מענדיל האראדאקער זצלה"ה, וסגר הדלת בעדנו פעמיים... וכאשר החלו להפציר בו מאד חלף והלך לו ונסע מן העיר ושהה שם עד יום נסיעתנו מהעיר...".}}.

כארבעים אברכים מוכשרים מהעיירות הסמוכות לליוזנא, התקבצו ובאו ללמוד אצל רבנו הזקן. אברכים אלו נחלקו לפי רמות לימוד, ונפתחו עבורם 'חדרים': חדר א', חדר ב' וחדר ג׳. אדמו"ר הזקן סידר סדר חדש: א. חובת לימוד [[גמרא]] בעיון חבורה חבורה בענין אחד, ולא פחות מארבע שעות ביום. ב. במשך השבוע מחוייבים להיות שיעור אחד ולהיות בקי בזה. ג. לימוד גמרא למיגרס לא פחות מדף אחד ליום. ד. פעמיים בשבוע, ביום ובשעות הקבועים לכך, יפלפלו ביניהם וכל אחד יעריך קושיותיו וישוביו. בנוסף לרבנו הזקן, מסרו שיעורים אחיו של רבנו הזקן: הרה"ק [[יהודה לייב (אח אדמו"ר הזקן)|ר' יהודה ליב]], [[מרדכי פוזנר|הרה"ק ר' מרדכי]] והרה"ק ר' [[משה (אח אדמו"ר הזקן)|משה]]. {{הערה|[[התמים (ורשה)|התמים]] חוברת ב' עמ' נב.}}.

חבורת החסידים, בראשות הרה"צ ר' מנחם מענדל מויטבסק, יצאה לארה"ק בקיץ תקל"ז. בדרך הצטרפו לשיירתם יותר מארבע מאות איש. הם הפליגו במספר ספינות שיצאו ממוהילוב. באמצע הדרך באה עליהם סערה גדולה שהטביעה את אחת הספינות, על אותה ספינה היו כ־80 חסידים אשר רובם טבעו ר"ל, רק כ־30 מהם ניצלו והגיעו לחצי האי קרים. שאר נוסעי הספינות לא ידעו על האסון שקרה והמשיכו בדרכם לארה"ק אליה הגיעו ביום ה׳ [[אלול]].

"רבות מחשבות בלב איש, ברצוני היה אשר הספר יגמר בתחילת כסלו וביום ההילולא של מורי ילמדו בו, ועצת ה׳ היא תקום, ונגמרה הדפסתו ביום עשרים לחודש — ורבנו הזקן חזר ואט – כ' כסלו, כ' כסלו, כ' כסלו. וסיים: וכל דעביד רחמנא לטב עביד.

אמנם בשנת תקנ"ט בצאת רבנו הזקן מבית הסוהר, ביום השלישי י"ט בכסלו, כאשר בטעות נכנס לביתו של המתנגד, ורק בשעה מאוחרת בלילה אור לכ' כסלו נפדה מביתו של צר הצורר, אז נזכרו כולם בדבריו התמוהים של רבנו הזקן בקשר ליום כ׳ כסלו.

ואכן ההלשנה נפלה על אזניים קשובות, וביום ב׳ דחול המועד סוכות - ח"י תשרי, התקבלה פקודה מהשלטונות, שביום כ"ד בתשרי תקס"א (1800 [[מניין אומות העולם|למניינם]]) יסע רבנו הזקן לפטרבורג.

ככלות ימי החקירה והדרישה ביום א' כ"ז כסלו ג׳ ד[[חנוכה]], ניתנה חופשה לרבנו הזקן להעתיק דירתו לבית פרטי, אך נצטווה שלא לעזוב את עיר הבירה פטרבורג. שרי המלוכה נוכחו לדעת שרבנו הזקן הוא מצביא מצויין ושרוב היהודים נוהרים אחרי עדת החסידים ונשיאיהם בכל מרחבי המדינה, והשפעתו של רבנו הזקן גדולה גם על נשיאי שאר החסידים.

מושל המחוז נתן פקודה לעובדיו שיכנו בתים לרבנו ולכל בני משפחתו{{הערה|'[[פוקח עורים]]' עמ' 25, שיחות קיץ ה'ש"ת עמ׳ 95.}}.

עוד בימי נשיאותו של רבנו הזקן התיישבו עשרות משפחות של חסידי חב"ד בטבריה ובצפת. בשנת [[תקע"ו]]-[[תקע"ז]] (1816) ייסד אדמו"ר האמצעי את הישוב היהודי בחברון, ושלח עשרות משפחות מרוסיה שיתישבו בעיר. הוא גם הורה לחסידים שישבו ב[[טבריה]] וב[[צפת]] להתיישב בעיר [[חברון]]. מראשוני חסידי חב"ד שהתיישב בחברון היו הרה"צ ר׳ לייב 'בעל היסורים' והרה"ח ר׳ [[משה מייזליש]]. כ"ק אדמו"ר האמצעי {{הערה|ראה שיחת הרבי ט' [[כסלו]] [[תשכ"ט]], מדוע בחר אדמו"ר האמצעי את חברון.}}קנה בכספו את בית הכנסת 'אברהם אבינו' ברובע היהודי בחברון.{{הערה|'היום יום'. '[[תולדות חב"ד בארה"ק]]' עמ' לה - שם מובאים תאריכים שונים.}}

כ"ק אדמו"ר האמצעי לבש את [[בגד|בגדי]] השבת הלבנים, ונסע במרכבה הדורה למשרדו של שר המחוז. מראהו היה כשל מלאך ה׳ צבאות. בתחילה חששו החסידים שהמראה ההדור של הרבי יעורר את חמתו של השר. אך לא כך היה, כשראה השר את יופיו והדרו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, מצא חן בעיניו, והוא כיבדו מאד וצוה להביא לו כסא לשבת. אחר כך בא המלשין והחל לטעון את טענותיו. בתוך דבריו פנה המלשין אל כ"ק אדמו"ר האמצעי בתואר "רבי". העיר על כך כ"ק אדמו"ר האמצעי בפני השר: ראה, הוא אמר עלי שאני רמאי ומורד, ועתה הוא מכנה אותי בשם "רבי". המלשין מוויטבסק לא מצא את ידיו ורגליו וכל דבריו היו מבולבלים לגמרי, עד שהשר אמר לו:

כ"ק אדמו"ר האמצעי נגאל ממאסרו ביום י' [[כסלו]] [[תקפ"ז]] (1826){{הערה|בספר '[[בית רבי]]', ובמקורות נוספים, מובא שהגאולה היתה בשנת [[תקפ"ו]], אבל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אומר, בשיחת י' [[כסלו]] [[תש"ב]], שהגאולה היתה בשנת [[תקפ"ז]], כי ידוע שאדמו"ר האמצעי לא השתתף אף פעם בחגיגת הגאולה שלו, כי הוא הסתלק בט' כסלו תקפ"ח, לפני חג הגאולה הראשון. כך גם מובא בלוח [[היום יום]], וראה שיחת ש"פ ויצא תשי"ט.}}, ומסופר שבשורת הגאולה הגיעה ביום ה[[שבת]] ט' [[כסלו]] בשעת מנחה, בשעה שרבנו עמד ואמר חסידות על הפסוק "אתה אחד". באמצע הפסיק באמירת החסידות ואמר: "שא, פנו מקום, דער טאטע איז דא" (הס, פנו מקום, אבא נמצא כאן).{{הערה|'[[בית רבי]]' ח"ב עמ' י, '[[בד קודש]]' עמ' 5, '[[התמים]]' חוב׳ ב׳ עמ' פא.}}

ואכן, לאחר הסתלקות אדמו"ר ה[[צמח צדק]] ביום [[י"ג ניסן]] שנת [[תרכ"ו]] (1866) קיבל כ"ק [[אדמו"ר מוהר"ש]] על עצמו את הנשיאות ומילא את מקום אביו ב[[ליובאוויטש]]. מאמר החסידות הראשון שאמר אדמו"ר מוהר"ש היה ב[[חג הפסח]] [[תרכ"ו]] "אנכי ה׳ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

ביום ב׳ דחג הסוכות תרמ"ג (בתוך שבעת הימים להסתלקות אביו [[אדמו"ר מוהר"ש]]) אמר [[אדמו"ר הרש"ב]] המאמר הראשון ברבים, מאמר ד"ה "כתר יתנו לך", והחל מערבית ליל [[ראש השנה]] [[תרנ"ד]] קבע מקום תפלתו ב[[בית הכנסת]], במקום שהתפלל כ"ק אביו אדמו"ר מהר"ש - עד אז התפלל במקומו המיוחד לו ב[[בית הכנסת]] עוד בחיי אביו. באותה שנה קיבל על עצמו את הנשיאות בכל פרטיה, כגון קבלת חסידים ל'[[יחידות]]' באופן קבוע. מענה על שאלות ועצות בכתב, והדפסת [[מאמר]]י החסידות שאמר.

בחודש [[חשון]] [[תער"ב]] (1911), שלח [[אדמו"ר הרש"ב]], את ה[[משפיע]] ר' [[שלמה זלמן הבלין]], ואתו תלמידים מישיבת 'תומכי תמימים' שבליובאוויטש, לייסד את ישיבת '[[תורת אמת]]' בחברון. התלמידים השלוחים היו: [[אלטר שימחוביץ]], [[הלל פריוטקין]], [[צבי הירש קצב]], [[יחזקאל פייגין]], [[נחמן מנחם קרסיק]], [[אברהם אלי׳ אשערוב]] ו[[ישראל זלמן אסנאס]].

(בימי ה[[שואה]], ריכזו הנאצים ימ"ש את יהודי דוברובנה בחצר מפעל האריגה היהודי, שם רצחו אותם, וקברו אותם בבור שכפרו בחצר המפעל. (אגב, מפעל האריגה בדוברובנה פועל עד היום)){{הערה|׳היום יום׳}}.

לאחר שהקומוניסטים כבשו את רוסטוב, אמר הרבי: "אני אתם לא יכול להיות ביחד". הקומוניסטים הלאימו נכסים ובתים של אזרחי רוסיה, באופן שרירותי. גם חלק מביתו של הרבי הולאם, ומשפחה גויית נכנסה לגור בו. בשנים ההם, כמעט ונותק הקשר בין העיר רוסטוב לרוסיה, והחסידים התקשו להגיע לרוםטוב{{הערה|מבוא ל׳אגרות [[אדמו"ר הרש"ב]] ח"א}}.

ועצם המאסר עברו תוך חילופי דברים קשים וחריפים ביותר בין הרבי ובני ביתו לבין פקידי בית הפקידות של הג.פ.או. שבדיבוריהם החלקלקות רצו להערים על הרבי, להפחידו ולהתנקם בו. אך הרבי בתשובותיו הקולעות, המלאות להב של מסירות־נפש, עמד במבחן ועורר את בני ביתו שלא ליפול ברוחם ולקוות לחסדי ה׳ שבודאי לא תמו.