ירושה: הבדלים בין גרסאות בדף

על יסוד מעלה זו ששייכת בעצם לכל המצוות הנקראות ירושה (תורה צוה לנו משה מורשה), ביאר הרבי את מילות ה[[ניגון כאטש מי כודי]]  

הרבי מסביר{{הערה|שיחת שבת פרשת בראשית, מברכים החודש מרחשון, ([[התוועדות]] א'), ה'תשי"ד)}}: השמחה על כך שאנו יורשים את אבותינו הטובים, היא תוכנו של הפסוק: "אשרינו וכו' ומה יפה ירושתנו", וכאמור בתניא "כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו, הון עתק שלא עמל בו"{{הערה|תניא}}. מחד כל יהודי זכאי לירושה, ומאידך יש כאן גם את מעלת המתנה, שמגיעה לאחר שמקבל המתנה התאמץ{{הערה|כדברי הגמרא: "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה, לא הוה יהיב ליה מתנתא" – ובתרגום מארמית: "אם לא היה עושה לו נחת רוח, לא היה נותן לו מתנה")}}. זאת מכיון שאפילו כשהאדם מתאמץ מעט "כחודו של מחט בלבד" מקבל הוא את כל המתנה והירושה "הון עתק שלא עמל בו".

כאשר יהודי מקיים תורה ומצוות גם כשאינו נמשך לכך מצד עצמו, הוא עושה זאת רק בגלל שכך לימדו הרבי, המלמד, הרב או אביו, יגיעה מועטת זו, היא כלי לקבלת המתנה שהיא גם ירושה.

הירושה שהורישו האבות לכל בני ישראל;

[[אהבה]] מסותרת זו שהאבות ממשיכים לכל אחד מישראל, היא בחינת [[חכמה]] שבנפש, שאין ענינה הגיון והשכלה, אלא כח הביטול לה', כי [[אב (חכמה)|אב הוא בחינת חכמה]] שהיא בחינת כח-מה, והוא הכח להיות [[ביטול#אופן הביטול#ביטול במציאות|בטל במציאות]] לה' בבחינת [[יחודא עילאה]]. תכונה זו הורישו האבות לכל אחד מבני האבות הנ"ל, שיוכל גם הוא להיות בטל לה' כמרכבה, ו"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב".