שינויים

באופן כללי, שורשה של הנפש האלוקית הינו גבוה מאוד, והוא קודם לכל הדרגות העליונות הכי נעלות; דהיינו, שמכיוון שנאמר במדרש ש"הקב"ה נמלך בנשמותיהם של צדיקים", שהכוונה היא - שהקב"ה התבונן בעבודתם של ישראל בעשיית העולם כ[[דירה בתחתונים|דירה לו יתברך]], והתענוג שהתעורר בו בשל זה "גרם" לו לברוא את העולם. וה"המלכה" הזאת הייתה קודם גם לאור הא"ס, וגם לעצם האור, מכיוון שכוונת המשכתם היא - שאחרי הצמצומים וכו' יברא העולם, והם קדמו לרצון לברוא את העולם{{הערה|המשך יו"ט של ר"ה תש"ג. ועוד.}}. אך שורש זה של הנפש אינו עולה בשם כלל, מכיון שמציאות הנשמה כפי שהיא נפרדת ונחשבת למציאות מתחיל רק לאחר ה[[צמצום]] יחד עם גילוי העולמות.

אולם כל זה רק בחלק ה[[יחידה]] וה[[חיה]] של הנשמה, אבל חלק ה[[נשמה]] שרשה מספירת הבינה של עולם האצילות, ומשם יש כאלו שנשארות במדרגה זו, והשאר משתלשלים ב[[עולם הבריאה]], אבל אין אף בישראל שנשמתו פחותה מעולם הבריאה ומטה, (ומשם ואילך - ביצירה ועשיה - הם שורש ה[[רוח (חלק הנפש)|רוח]] וה[[נפש]]). על ירידה זו מובא משל{{הערה|תניא שם.}}, מתינוק הנולד - שעל ידי העיבור, ירדה טיפת הזרע של האב, אשר מקורה הוא בעצם מוחו, והשתנתה להיות כל אחד מחלקי הגוף הלבנים (גידים ועצמות וציפורניים). ומכיוון שהציפורניים גם כן הגיעו ממנה, נמצא שהיא בעצמה ירדה עד למקום הכי נמוך באדם, אולם למרות זאת, הם עדיין קשורים זה בזה בקשר אמיץ וחזק, שכן סדר ההשתלשלות הרוחני היא מציאות קיימת ומתחדשת בכל עת, ואין מציאות לשום חלק בסדר ההשתלשלות מבלי התחדשות תמידית של החלק הרוחני הקודם לו, ובכל עת ועת קיים ענין זה שקיום כל העולם כולם מתחדש על ידי ישראל, וממילא הנהגת כל העולם כולם היא על ידי הצדיקים שהם שורש הבריאה.