שינויים

באופן כללי, '''עצם הנשמה''' קשור לדרגת ה[[יחידה]] (או '''עצם הנפש''', '''מהות ועצמות הנפש''') הוא הכינוי בו משתמשים ב[[ניצוץ משיחתורת החסידות]]), הדרגה העמוקה לתאר את החלק העמוק והפנימי ביותר בשל [[נשמה]]. אך ב[[שיחה|שיחותנשמת]] של ה[[הרבייהודי]] משנת [[תשנ"ב]] מדבר בדרגה פנימית עוד יותר. עצם הנשמה כפי שהיא דבר אחד עם [[עצמות ומהות]]", המופשט מכל כח ותכונה כלשהי.

כלומר: הנשמה היא 'חלק אלוקה ממעל ממש' ==דרגתו==ב[[ספר התניא]]{{הערה|{{קח|תניא - בורא שעשה עצמו |פרק ג}}. ועוד.}} מתייחס [[נבראאדמו"ר הזקן]] אל עשרת כוחות הנפש - שלשת ה[[מוחין]] ושבעת ה[[מידות]]. יחידה היא הדרגה העמוקה ביותר בנברא, כפי שהוא דבוק במקורו - הבורא. ועצם הנשמה היא דרגת הנשמה כפי שעדיין היא בוראכאל "מהות ועצמות הנפש".

גילוי אמנם, ב[[לקוטי תורה]]{{הערה|ויקרא ד, ב.}} מפרט יותר ומבאר שעשר הכוחות, ואפילו ראשיתם שהיא [[ספירת החכמה]], אינם אלא כלי לעצם הנפש; אבל עצם הנפש עצמה היא{{ציטוטון|חלק אלוה שאינו בגדר עשר בחינות שיש להן גדר מיוחד אלא אור פשוט כו'}}. במקומות רבים בתורת החסידות מוסבר שעצם הנשמה היא בחינת ה[[יחידה שבנפש]], הנקראת כן על שם שהיא מאוחדת עם הקדוש ברוך הוא הנקרא '[[יחיד]]'{{הערה|ראה למשל קונטרס ענינה של תורת החסידות סעיף ה'. ובמקומות רבים נוספים.}}. אמנם, במקומות רבים אחרים{{הערה|1=ראה למשל [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31698&st=&pgnum=61&hilite= ספר המאמרים תרצ"ו ע' 56, ובמקורות שנסמנו שם.}} מבואר שגם ה'יחידה' היא דרגה נוספת על עצם הנשמה - על יסוד מאמר [[חז"ל]]{{הערה|בראשית רבה יד, ט. דברים רבה ב, לז.}} "חמשה שמות נקראו '''לה''', נפש רוח נשמה חי' יחידה", היינו, שכל הבחינות (כולל ה'יחידה') אינם אלא "[[שם|שמות]]" לעצם הנשמה. עצם הנשמה היא מציאותה האמיתית של הנשמה כפי שהיא מאוחדת עם הקדוש ברוך הוא (כלשון הזהר{{הערה|ראה זח"ג עג, א.}} "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד"). ולכן, התבטאותו של עצם הנשמה היא לאו דוקא בתנועת ה[[ביטול]] וה[[מסירות נפש]] (הקשורים לבחינת היחידה), אלא בעצם מציאותו של יהודי כמו שהיא{{הערה|ראה באריכות [[דבר מלכות]] ש"פ תולדות תשנ"ב (שיחה הב').}}. ==התבטאותו==בעבודת האדם מתבטא בכך שעצם הנשמה בענין ה[[מסירות נפש]], המבטא שהקשר שלו לקדוש ברוך הוא טבוע בעצם מציאותו{{הערה|מאמר ד"ה ואתה תצוה תשמ"תיכף כשניעור מרגיש בנשימת האויר ענינו א סעיף ד ואילך.}}. בעומק יותר, מתבטא עצם הנשמה דוקא כאשר יהודי משתוקק להדבק באלוקות גם במצב רגיל, ללא הניסיון של משיחמסירות נפש. ולכן, רצונו הוא לא להסתפק בגילויים של [[גן עדן]] או [[עולם הבא]] אלא הוא חפץ בגילוי ה[[עצמות]]{{הערה|כפתגם אדמו"ר הזקן (הובא בשרש מצות התפלה להצ"צ פ"מ - קלח, סע"א) "אינני חפץ במאומה, אינני רוצה את הגן עדן שלך, אינני רוצה את העולם הבא שלך, אני רוצה רק אותך בעצמך". ופתגם זה מהווה הוראה לכל יהודי, כמבואר במאמר הנ"ל סעיף ט.}}. ולכן, גם כאשר ישנה הרחבה בגשמיות וברוחניות, הוא שבור ומזועזע מכך שנמצאים עדיין ב[[גלות]] והוא [[עד מתי|דורש]] את [[הגאולה האמיתית והשלימה]]{{הערה|שם סעיף ט-י.}}. התגלות  במהלך היום מתבטא עצם הנשמה בעיקר ברגע קומו של היהודי משנתו, שאז מתגלית עצם מציאותו בתור , ובמציאותו זו הוא כבר קשור לקדוש ברוך הוא אפילו לפני שהוא עושה פעולה מסויימת לבטא זאת, כמו אמירת "[[מודה אני]]"{{הערה|דבר מלכות ש"פ תולדות הנ"ל.}}. בשיחות ה[[מלך המשיחדבר מלכות]]{{הערה|ש"פ תולדות הנ"ל. ועל דרך זה וראה גם שיחת ש"פ וישלח תשנ"ב, שיחת כ"ב שבט תשנ"ב. ועוד.}} מבואר ש[[ניצוץ משיח]] הנמצא בכל יהודי הוא נשבר ונדכא מזה שבזמן הגלות דרגת "עצם הנשמה" (ולא רק יחידה, כמבואר במקומות קודמים). ולכן הקשר של יהודי ל[[משיח]] הוא תמידי, בעצם מציאותו - כמרומז בלשון חז"ל{{הערה|ברכות יב, סע"ב - במשנה.}} "כל ימי חייך להביא לימות המשיח": {{ציטוטון|שהחיות שלו (בכל רגע ורגע) הוא בהבאת ימות המשיח, כלומר, לא יש גילוי אלקותרק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו ("חייך") הוא להביא לימות המשיח}}.