חיים יוסף מוצ'קין: הבדלים בין גרסאות בדף

במשך שנים ארוכות שהה החסיד ר’ יוסף מוצ’קין ע"ה במחנות עבודה, לאחר שמסר נפשו עבור הזולת. גם בשנים הקשות הללו שמר על חיי תורה ומצוות תוך סיכון עצמי רב. בכל השנים שמר על "גאון יעקב", ומעולם לא נרתע מפני הגויים. כשיהודי אסיר הוכה, ר’ יוסף נחלץ חושים להגן עליו, עד שיותר לא העזו להרים יד על יהודי... כשהבחין באסירה יהודיה ללא מעיל בימי החורף הסיביריים, הסיר מיד את מעילו מבלי לחשוב שבכך הוא עצמו נותר חשוף. כאלו היו תכונותיו המובהקות של החסיד ר’ יוסף מוצ’קין: אומץ רב, גאון יעקב, לב זהב ואיש. ר’ יוסף היה חסיד בעל מידות טובות. הוא ניחן בטוב לב ובאומץ רב בהם השתמש כדי לסייע ליהודים בשנים הקשות של שלטון הקומוניסטים, לעתים עד כדי מסירות נפש.

ר’ חיים יוסף מוצ’קין כונה בפשטות בפי רבים "יוסקה" נולד בשנת תר"פ, זמן לא רב לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית. הוא גדל והתחנך בבית אביו המשפיע הנודע הרב [[פרץ מוצ'קין]] בעיירה סמינאווקיא, הסמוכה להומיל.  

כאשר אנ"ש רצו לבנות מקווה בטשקנט, הם נתקלו בבעייה קשה: בזמן המלחמה לא היה אפשרי להשיג מלט לבנייה. הממשלה לקחה את כל חומרי הבנייה לצרכים ממשלתיים, ומלט לשימוש אזרחי לא היה בנמצא. שוב נרתם ר’ יוסף לעזרה. הוא היה עומד בכביש הראשי, וכאשר ראה משאית בטון, היה עוצר אותה, משלשל סכום נכבד לכיסו של הנהג, והלה היה מוביל את תכולת המשאית למקום בו נבנתה המקווה על-ידי אחיו ר’ לייבל מוצ’קין.

באחד הימים נקראו ר’ יוסף ור’ מול’ע אל מפקד המחלקה, והוא שאל אותם שאלות רבות ומורכבות: מדוע אתם שונים? מדוע אינכם עובדים בשבת? לבסוף הגיע אל עיקר דבריו: אם לא ניתן לכם לשמור שבת, תהיו מוכנים שנוציא אתכם להורג? לתדהמת המפקד ענו השניים בחיוב. "אם לא יאפשרו לנו לשמור את מצוות הדת, אנחנו מוכנים למות", אמרו ללא פחד...  

המפקד הבין עד מהרה כי לפניו שני עקשנים שמוכנים למות בעד עקרונותיהם, ומיד נתן אישור להעביר להם מצות ומוצרים כשרים לפסח, כמו ירקות וכדומה. לפני שיצאו את חדרו, נענה המפקד בלחש: "דעו לכם שגם אני יהודי, אימא שלי גם היא רוצה מצה. אם תקבלו מצות, אל תשכחו להעביר לי מצה אחת..."  

בהגיע ליל התקדש החג, נכנסו השניים פנימה, רוצים להתחיל לעשות קידוש, ופתאום, נפתחה הדלת ובפתח המאורה הופיע אחד ממפקדי המחנה, במדים, והחל לצרוח, לקלל ולאיים. הם כבר חשבו שזהו, שעוד שניה מוציאים אותם להורג מול כיתת יורים, אבל אז המפקד פזל לצדדים, השגיח שאף אחד לא נכנס בעקבותיו, ואמר להם: גם אני יהודי. אני יודע שזה סוכות. כבר מספר ימים שאני עוקב אחריכם כי ידעתי שאתם הסיכוי היחיד שלי להכנס לסוכה. הוא ישב איתם, עשה קידוש על המשקה, חזר להם דפי גמרא שהוא ידע בעל פה מהשנים שהוא למד בחדר לפני המהפיכה. ויצא. לא לפני שביקש מהם לעולם לא לפתוח את הפה ולהסגיר את סודו. אילו היו תופסים אותו, גזר הדין היה חד משמעי: מוות! אבל, נשמה של יהודי. ובאמת, למרות הסוד המשותף, ההתעלמות ההדדית ביניהם, כל פעם שהם ניתקלו בו, הייתה חד משמעית.

השניים נחקרו והועמדו למשפט באשמת היותם חסידי ליובאוויטש. שני האחים טענו מצידם כי הם אינם צדיקים גדולים, ואינם נחשבים לחסידים... אנשי הנ.ק.וו.ד. ענו להם בלעג: "כעת לאחר שרוב החסידים יצאו את ברית המועצות, הרי אתם נחשבים לחסידים גדולים..."  

הסוהר שהבחין בכך, לא הסתיר את פליאתו: "כאן כולם גונבים אחד מהשני, ואתה נותן לה במתנה את בגדי החורף שלך?"...

מעשה גבורה זה כמעט ועלה לר’ יוסף בחייו: בשעת ערב מאוחרת, כאשר היה עסוק בעבודתו להסיק את תנוריהמחנה בגזרי עץ -הבחין בצל של שלושה אנשים עם סכינים בידיהם, מתקרבים לעברו. הוא הבין שאלו חבריו של אותו גוי, שמבקשים לנקום, ומיהר לעמוד מאחרי הדלת, עם כף הברזל בה הכניס את העצים לתנור. כאשר נכנסו השלושה, הפתיע אותם ר’ יוסף בהנחיתו מכה אחת אפיים על פניהם. מעוצמת המכה, והחום העצום של הברזל הלוהט, התעוותו פניהם לבלי הכר. הם ברחו מהמקום כל עוד נפשם בם, כשהם צורחים מכאבי תופת. מאז המקרה ההוא, ידעו במחנה, שאבוי לו למי שיתעסק עם ר’ יוסף.  

כעבור תשע שנים, בשנת תש"כ, שוחרר ר’ יוסף בלחצם של גורמים ישראליים, זאת חלף עשרים וחמש השנים שנגזרו עליו. לחץ ישראלי זה אף הוא היה בגדר נס:

לאחר שנים רבות של סבל ומצוק, יצאו השניים מברית המועצות. יציאתם של השניים קשורה בהתערבות שיזם הרבי בעיסקת מזון שנחתמה בין קנדה לרוסיה, ומעשה שהיה כך היה:

זמן קצר אחר יציאתו, פגש ר’ יוסף את ר’ ניסן נעמינוב. במהלך הפגישה המרגשת, אמר לו ר’ ניסן: מאז ששלחתי אותך לנסות לשחרר את ר’ מולע פרוס -ניסיון נפל שהביא למאסרו של ר’ יוסף -הרגשתי אחריות אישית, ולא עבר יום שלא חשבתי עליך והתפללתי למענך.