כל דעביד רחמנא לטב עביד

כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד הוא ביטוי של חז"ל שמשמעו: "כל מה שעושה הקב"ה - לטובה הוא עושה זאת". ביטוי זה מתאר אמונה שכל מה שהקב"ה עושה - אפילו נראה רע - הרי זה טוב.

מקור הביטוי

מקורו של הביטוי הוא בגמרא, שם מובא סיפור על רבי עקיבא שכאשר הלך בדרך והגיע לעיר אחת ותושביה סירבו לארחו, אמר לעצמו: "כל מה שעושה הקב"ה לאדם - זה לטובתו"; הלך רבי עקיבא ונשכב לישון בשדות. היו עמו תרנגולת (להעיר אותו מהשינה), וחמור (לשאת משאות) ונר (כדי ללמוד בלילה). באה רוח וכיבתה את הנר, וחתול שאכל את התרנגול, ואריה שטרף את החמור. רבי עקיבא הגיב "כל מה שעושה הקב"ה - לטובה". באותו לילה בא גדוד רומאי לעיר, פשט עליה ושבה את בני העיר, ובכך הוברר לו שכל המקרים המצערים הללו - היו לטובתו. רש"י מוסיף ואומר ש"אילו היה נר דלוק היה הגייס רואה אותי ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה הגייס בא ושובה אותי".

אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דר' עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא מטא לההיא מתא בעא אושפיזא לא יהבי ליה אמר כל דעביד רחמנא לטב אזל ובת בדברא והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא אתא זיקא כבייה לשרגא אתא שונרא אכליה לתרנגולא אתא אריה אכליה לחמרא אמר כל דעביד רחמנא לטב ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה?!

בחסידות

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לחב"דפדיה ולשכתב אותו.

בגמרא מסופר כיצד שלחו אותו להביא דורון לקיסר ובאמצע הדרך עצר בפונדק דרכים שם הוא נשדד בלילה על ידי הבעלים שהחליפו את הדורון בחול, למחרת שהגיע לקיסר, זעם על קיסר על כך שבני ישראל הביאו לו חול ורצה להרוג את נחום, ובתגובה ענה נחום איש גם זו:"גם זו לטובה", ואז הגיע אליהו הנביא שהוא מחופש לאחד ממשרתי המלך והציע לזרוק את החול שאולי הוא יהפך לחיצים, וכאשר זרק המלך את החול הוא נהפך באמת לחיצים, המלך שמח על כך והורה לתת לנחום איש גם זו סל מלא אבנים טובות.

כאשר חזר נחום לפונדק ממנו נשדד, סיפר לבעלים שהחול שהיה לו נהפך לחיצים, הבעלים ששמעו על כך חשבו שיש להם חול שנהפך לחיצים והביאו אותו למלך, כאשר ראה המלך שהחול לא נהפך לחיצים כעס והורה להרוג אותם.

בחסידות מבואר החילוק בין שתי הדוגמאות:

בהסיפור של רבי עקיבא – הרי המאורעות שאירעו גרמו לו הפסד וצער, שכן, כתוצאה מהם הוא היה מוכרח ללון בשדה (מאחר שלא נתנו לו להכנס לעיר), והיה שרוי בחשיכה (כיוון שהרוח כיבתה את הנר), ואיבד את תרנגולו ואת חמורו (בגלל טריפת החתול והארי). כל מאורעות אלו היו לשם טובה (כיון שעל ידם ניצל ר"ע מהשודדים), אבל המאורעות עצמם היו ענין של צער.

משא"כ בסיפור של נחום איש גמזו – הרי, מלכתחילה לא הי' שם כל נזק כלל, ואדרבה, אילו הי' נחום איש גם זו מביא אבנים טובות ומרגליות – מי יודע אם היו מתקבלות אצל המלך, שכן, בבית המלך אין מחסור כלל באבנים טובות; ואילו דוקא כאשר הביא עפר – נתקבל הדבר.

אלא, שמלכתחילה הי' מעמד ומצב של העלם, ולפיכך הי' נדמה שיש כאן נזק וצער; אמנם, לאחרי שנתבטל ההעלם על הטוב שבמאורע ההוא – נתברר ונתגלה שמלכתחילה הי' זה דבר טוב.

כלומר: בהסיפור דר"ע – הי' ר"ע שרוי במצב של צער, אלא, שבאמצעות צער זה ניצל מצער גדול יותר, ואילו בהסיפור דנחום איש גם זו – הדבר עצמו (מה שנגנבו ממנו האבנים טובות ובמקומן הושם עפר) הי' טוב.

וזהו החילוק בין שני הביטויים – "כל דעביד רחמנא לטב עביד" ו"גם זו לטובה":

"כל דעביד רחמנא לטב עביד" – הוא לאו דוקא בגלל שכל מאורע בעולם ("דעביד רחמנא") הוא טוב מצד עצמו, אלא בגלל ש"כל דעביד רחמנא" תכליתו היא טוב ("לטב עביד"), משא"כ הביטוי "גם זו לטובה" משמעותו, ש"זו – דבר זה עצמו – לטובה".

ומבאר שבזמנו של נחום איש גמזו - שהיה יותר מוקדם, פחות היה חושך הגלות לכן לא היה מצב של צער, לעומת זמנו של ר"ע שהיה אחרי חורבן הבית.