כח המדמה

כח המדמה (נקרא גם כח הדמיון, שפעולותיו הם דמיונות) הוא אחד הכוחות בנפש האדם שהאדם מצייר בדמיונו מציאות מסויימת, והטבע של האדם להימשך אחרי הדמיונות שמצייר במחשבתו ולהתקשר בהם.

בשונה מכוחות השכל שיכולים לשער במחשבה רק דברים על פי הגיון, הכח המדמה לא מוכרח ואינו מוגבל בכך, ויכול לצייר בדמיונו גם דברים שאין בהם הגיון.

הגדרתו ופעולתו

כח זה הוא אחד הכוחות הנמוכים שבנפש, כפי שאפשר להסיק מכך שגם לבהמה יש את כח הדמיון, ועיקרו הוא בשעת השינה כאשר כוחות השכל מתעלים ומתעלמים, ומה שנשאר הוא רק כח המדמה, ולכן בחלום עלול האדם לראות חזיונות של דמיונות היפך השכל וההגיון.

(כל זה הוא בחלום רגיל עליו נאמר 'חלומות שווא ידברו', אך יש חלומות שבהם חיבור ההופכים הוא על צד המעלה, כמו חלומותיהם של יעקב ויוסף).

מהותו של כח הדמיון הוא בחינת 'מעשה שבמחשבה'. וכח שכלי זה הוא הכח הראשון שמתגלה אצל האדם ויש אותו אפילו אצל תינוק קטן לפני שמתחיל לאכול לחם.

הטבע של כח המדמה, שמעמיד את האדם בקירוב רגשי לאותו מעמד ומצב שאותו מדמה בנפשו, וככל שיגדל התוקף של כוחות הנפש על הגוף, כך ישפיעו יותר על הנפש להרגיש בדומה לאותו מעמד ומצב שמדמה בנפשו, וזהו התוכן של הציווי לזכור את יציאת מצרים, שאדם צריך לדמות ולראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא היום ממצרים.

כאשר האדם מתבונן באלוקות, כאשר ההבנה היא בבחינת שמיעה בלבד, הרי היא כמו דמיון, ועל זה נאמר "כדמותנו".

עבודת השם בזמן הגלות בכללות, הוא בחינת דמיון וחלום, שאדם מחבר הופכים שלמרות שהוא גשמי ומונח בעניני העולם הוא נדרש לעבוד את הקב"ה ולהמשיך את האור העליון בתוך חושך הגלות.

בספר התניא מחלק אדמו"ר הזקן בין דמיונות סתם, שמבוססים על דבר אמיתי, והם בדומה לו, לבין דמיונות שווא שאין בהם מאומה.

מעלתו

'חסרונו' של כח המדמה (שהוא נמוך משאר כוחות הנפש) היא גם מעלה גדולה: כל עוד האדם ער נמשכת לו החיות בצורה 'מסודרת' בסדר השתלשלות - וממילא באופן מוגבל לפי ערכו. דוקא בעת השינה כשכח השכל אינו פעיל נמשכת חיות האדם מעצם הנשמה ממש (מדרגת ה'עיגולים'), וזהו הטעם שרוב הנביאים (למעט משה) מתנבאים דוקא בחלום. וכן הוא ברוחניות: שדוקא בזמן הגלות מגיעה חיות העולם מעצם האלוקות, מדרגת ה'עיגולים' שלא יכלה להתגלות בזמן שבית המקדש היה קיים.

ראו גם

• שינה
• חלום
• כח הציור