יעקב יצחק מלובלין

רבי יעקב יצחק הלוי הורוביץ מלובלין (מכונה החוזה מלובלין; תק"ה - ט' באב תקע"ה) תלמידם של המגיד ממזריטש, רבי שמעלקא מניקלשבורג ורבי אלימלך מליז'נסק. נודע בכינוי החוזה מלובלין בזכות יכולתו לראות ברוח קודשו באספקלריה המאירה דברים הנסתרים מיכולת העין הרגילה ובהיותו מלומד בנסים.

תולדות חייו[עריכה | עריכת קוד מקור]

נולד לאביו רבי אברהם אליעזר בשנת תק"ה, בעיר שברשין. ר' אברהם אליעזר היה צאצא למשפחה שמוצאה בספרד, אשר התיישבה שנים רבות קודם לכן בעיירה הורז'וביצה (Horovic) שבבוהמיה ומכאן נגזר שמה של המשפחה^[1].

בצעירותו למד בישיבתו של רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג, ומונה על ידו לשמש בתפקיד שומר, להזכירו בעת שנדמה לו כי רבו מתעמק יותר מדי בעמקות התורה, ולהזכירו דבקות ה'. רבי יעקב יצחק העיד כי מעולם לא נזקק להזכירו.

הסתופף בצעירותו בצילו של המגיד ממזריטש. על כך סיפר אדמו"ר הזקן: מנהגו היה שמדי ערב שבת היה מולח לעצמו חתיכת דג במלח, באמרו שמנהגו למלוח בערב שבת את הדגים שאוכל בשבת. לפליאת התלמידים כיצד יגיע הדג אליו דווקא, לא הגיב מאומה. אדמו"ר הזקן עשה לעצמו סימן בדג, לראות כיצד יפול דבר. בסעודת שבת נפלה חתיכת הדג בחלקו של אחד מהחסידים שישב סמוך לרבי יעקב יצחק. לפתע תקפתו קדחת, ולא יכול היה לאכול את הדג, מסרו לרבי יעקב יצחק שישב לידו. אז הבין אדמו"ר הזקן, כי רבי יעקב יצחק הינו אדם גדול^[2].

לאחר פטירת המגיד ממזריטש קיבל את רבנותו של רבי אלימלך מליז'נסק יחד עם רבים מתלמידי המגיד. לאחר פטירתו של רבי אלימלך מינו רבים מתלמידיו לממשיך הדרך את רבי יעקב יצחק.

אמר: אין בן דוד בא עד שתתפרסם תורתו של רבי זלמן^[3].

נסתלק בט' באב שנת תקפ"ה ונקבר בבית העלמין היהודי הישן בלובלין.

מסירת הנפש על ביאת המשיח[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

הרבי אומר בשיחה כי היו גדולי ישראל שמסרו נפשם לדחוק את קץ הגאולה, ומזכיר את "ר' יוסף דילוריינו ועוד. ויש אומרים החוזה דלובלין"^[4].

בימי מלחמת נפוליאון בצבא הצאר ברוסיה, גברה מאוד הציפייה לביאת המשיח. וכשהובס צבאו של נפוליאון בשנת תקע"ד, האמינו רבים שהגיע זמן הגאולה. גם רבי יעקב יצחק, החוזה מלובלין, שהציפייה לגאולה בערה בו מאז ומתמיד, סבור היה שכעת הוא הזמן המתאים לכך.

החוזה זכר כי כמה שנים קודם לכן, בשנת תק"ע, כשנפטר רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הוא הבטיח כי לא ינוח ולא ישקוט בעולם העליון עד שיביא את הגאולה. בשל כך, בשנים שבהן רעשה הארץ ממלחמות נפוליאון, ראה בכך החוזה סימן למאמצים שעושה ר' לוי יצחק מן השמים. כמה שותפים הצטרפו אל החוזה כדי לסייע לו. ביניהם היו תלמידיו: "היהודי הקדוש", ר' קלונימוס בעל ה"מאור ושמש" ור' נפתלי מברזאן. אל אלו נוסף שותף חשוב – המגיד מקוז'ניץ.

החוזה גם קבע את הזמן המתאים לגאולה שתבוא – ליל שמחת תורה של שנת תקע"ה. יום זה, שיחול לאחר שכבר נמחלו העוונות של עם ישראל בימים הנוראים, יהיה מתאים לשמחה שבביאת הגאולה. עוד קודם לכן נפטר היהודי הקדוש, וזאת כדי שיוכל לסייע מן השמים למאמצים שייעשו בעולם הזה.

כשקרב המועד, אמר הרבי לחסידיו: "דעו לכם, כי אם יהיה הפעם הזאת חג שמחת תורה טוב, אזי גם תשעה באב – יום החורבן – יהפוך מיום אבל ליום שמחה." עוד דבר אמר הרבי לחסידיו – שיישארו יחד בחדר הגדול שבבית, ואם הוא יפרוש אל חדרו הפרטי, עליהם לשמור עליו היטב. ואולם אף שדיבר אליהם, נעשו החסידים כחירשים, ולא שמעו מה שאמר להם. אז פנה הרבי אל אשתו, בילה, וביקש ממנה שתשמור ותשגיח עליו בלילה הזה. אולם מן השמים היה זה, ששמירה זו לא הועילה.

וכך נכשלה משימתם: כבר בערב חג הסוכות נפטר המגיד מקוז'ניץ, אך החוזה לא ידע על כך דבר. אחר כך אמר החוזה כי אילו היה יודע שהמגיד מקוז'ניץ כבר אינו בעולם הזה, לא היה מסתכן ומנסה לקרב את הקץ. כשהגיע ליל שמחת תורה שהה ר' קלונימוס, בעל ה"מאור ושמש" ותלמידו של החוזה, בביתו שבקרקוב. לפתע אבן הוטחה בחלונו וניפצה את הזכוכית. מיד אמר ר' קלונימוס: "מי יודע מה קורה כעת בלובלין, אצל החוזה…" ופרץ בבכי.

גם בביתו של תלמיד אחר, ר' נפתלי מרופשיץ אירע דבר נורא. בעודו רוקד ושמח עם תלמידיו בבית המדרש אחזה אש בביתו. בעוד ר' נפתלי עומד ושר שירות ותשבחות ומכוון כוונות על פי תורת הסוד, ברחו בני ביתו מן האש, ומשרתת אחת שלא הצליחה לברוח מתה באותה שרפה.

בינתיים, בלובלין, פרשׁ החוזה אל חדרו הפרטי שבקומה השנייה. על החלון שבחדרו עמדו בקבוקים ריקים, שמהם שתו החסידים מי דבש לרגל החג. לפתע שמעה ביילא, אשתו של החוזה, קול ילד בוכה בפתח ביתה. יצאה הרבנית מן החדר, והלכה לפתוח את הדלת, אולם כשפתחה לא ראתה בחוץ נפש חיה. מיד שבה אל חדרו של בעלה, אך החוזה נעלם מן החדר. לא ידעה הרבנית מה אירע לו, אולם הבינה כי כנראה יצא מבעד לחלון ונתפס. ואולם לא ייתכן שהחוזה טיפס על החלון כי החלון גבוה מדי, וגם הבקבוקים הריקים עוד היו מונחים שם, על אדן החלון הפתוח. נוסף לכך, כחמש עשרה שנה התגורר החוזה בחדר זה, ומעולם אפילו לא הביט החוצה מבעד לחלון.

אחר כך סיפר החוזה כי פסק דין יצא כנגדו מן השמים על שניסה לדחוק ולקרב את הגאולה. כוחות עליונים הפילו אותו מן החלון כדי להמיתו, אולם המגיד מקוז'ניץ מיהר ובא מן העולם העליון, ופרס את כנף בגדו וכך ריכך את הנפילה. למעשה, כך נודע לחוזה באותו הרגע על מותו של המגיד מקוז'ניץ.

לאחר הנפילה חיפשו החסידים את החוזה במשך כמה שעות ולא מצאו אותו. לבסוף, אחד התלמידים שחיפש במרחק של כמה עשרות צעדים מן הבית שמע קול אנחה. כששאל התלמיד: "מי כאן?" שמע את קולו של החוזה, שאמר את שמו: "יעקב יצחק בן מייטְל." מיד החלה מהומה, והתלמידים נאספו כדי לשאת את רבם הפצוע אל הבית. בעודם נושאים אותו בזהירות, שמע התלמיד, שזכה לאחוז בראשו של החוזה, והנה שפתיו של הרבי לוחשות את תפילת "תיקון חצות" שנהג לומר תמיד באותה השעה בדיוק, באחת עשרה בלילה.

בגלל פצעיו הקשים של הרבי בטוחים היו מתנגדיו כי מותו קרב. מאחר ששנאו את החוזה, מיהרו לשתות יין ולשמוח. כששמע על כך החוזה אמר: "כשאצא מן העולם, אלו לא ישתו אפילו מים." וכך אכן היה. כעשרה חודשים מאוחר יותר נפטר החוזה ביום צום תשעה באב, שבו חל איסור אפילו על שתיית מים. על מצבתו נכתב: "שמחה נהפך ליגון, ביום המר תשעה באב, בשנת ארץ רעש"ה" (השווה למספר השנה – תקע"ה).