טריפה
אחת ממצוות לא תעשה של התורה[1] היא שלא לאכול מן הטריפה, זאת אומרת לא לאכול מן בהמה שטרפה זאב או ארי בשדה, באופן שהבהמה נטויה למות בזמן קרוב משום טרף ההוא.
מקור האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]
וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ
— שמות כב, ז
מה שכתוב בפסוק "בשדה" לא מוגבלת רק למקרה שהבהמה נטרפה דווקא בשדה, אלא לכל מקרה שנטרפה, ונאמר בפסוק "בשדה" כי, הפסוק מדבר תמיד במקרה ההווה והרגיל, ובדרך כלל הבהמות ניטרפות בשדות[2].
אמרו חכמינו זכרונם לברכה[3] ששיעור הזמן שאם הבהמה תמות בתוך זמן זה בגלל טריפת הזאב הבהמה "טריפה" היא, שנה אחת.
ואין איסור "טריפה" מוגבלת לכך שהבהמה נטרפה על ידי חיה (זאב או ארי או דב), אלא כל פעם שאם יהיה לבהמה מכה או חולי שמביאה אותה לידי מות, הרי היא "טריפה".
חוליים אלו נקבעו על ידי חכמינו זכרונם לברכה[4], איזו מהם עושה אותה "טריפה", ואיזו אינה, למרות שהרופאים יאמרו שיכולה לחיות עם מחלה זו.
מטעמי המצוה[עריכה | עריכת קוד מקור]
כל מאכלות האסורות של התורה, הקב"ה אסר אותם להו כי הם גורמים לנו נזק. ולמרות שאין ידוע לנו ולא לחכמי הרפואה איך ומה הם הנזק שנגרם מהן, אין זה משנה את המציאות, כי הקב"ה הוא הרופא הנאמן שהזהיר במאכלות האסורות, הרי הוא יותר חכם מכל הרופאים.
והקב"ה לא גילה טעם המצווה בשביל טובת עם ישראל, כי אולי יקומו אנשים שמחזיקים עצמן כחכמים גדולים ויתחכמו לומר, נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כך, או באיש פלוני שטבעו כך וכך, ואולי האדם יתפתה להדברים של אחד מן הפתאים, לכן לא נתגלה טעמן, לעזור ולהציל מן המכשול הזה[5].
מדיני המצוה[עריכה | עריכת קוד מקור]
הטריפות שנמסרו לו למשה בסיני[6], הם שמונה אבות:
א. דרוסה,
ב. נקובה,
ג. חסירה,
ד. נטולה,
ה. פסוקה,
ו. קרועה,
ז. נפולה,
ח. שבורה.
וכל אחד מאבות אלו יש לו כמה וכמה תולדות. סך הכל של סוגי הטריפות שאפשר שימצאו בבהמה וחיה ועוף הוא, שבעים ושתים עם סוג טריפה אחת שיש בעוף יותר על הבהמה. ואין להוסיף יותר סוגי טריפות מאלו ה72, ואין לגרוע מהן.
ויש הרבה הלכות קשורים להלכות טריפות.
נקובה[עריכה | עריכת קוד מקור]
כמה מההלכות אודות טריפה הב' - "נקובה", מובא בגמרא[6] והובא להלכה[7] שכאשר צריך לבדוק ספק דרוסה, אזי צריך לבדוק את הוושט, ויש לוושט שני עורות, החיצון הוא אדום והפנימי לבן, אבל אין בדיקה לוושט מבחוץ אלא מבפנים, לפי שהעור החיצון אדום, לכן אין טפת דם ניכרת בו, ורק מבפנים, בעור הפנימי שהוא לבן אפשר לבדקו. ואם ניקב זה בלא זה כשרה. ואם נחלפו העורות, שהעור הפנימי הוא אדום והעור החיצון הוא לבן, הרי זו טרפה.
בחסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
הקדמה[עריכה | עריכת קוד מקור]
אותם הלכות שלומדים כאן למטה, לומדים גם למעלה במתיבתא דרקיעא, בגן עדן.
אך ישנו חילוק גדול בין איך שלומדים את התורה למטה בגשמיות, בתורה המלובשת בענינים הגשמיים, לבין איך שלומדים את התוררה למעלה, במתיבתא דרקיעא, בגן עדן התחתון ובגן עדן העליון ולמעלה מעלה.
כי למרות שלומדים למעלה את אותם ההלכות, הרי הלימוד הוא כפי שהלכות אלו הם בענינים רוחניים
והלכות אלו אודות "נקובה" איך שנלמדת למעלה בגן עדן התחתון וכל שכן בגן עדן העליון הם במדריגה נעלית ברוחנית.
וושט למעלה, ובעבודת האדם[עריכה | עריכת קוד מקור]
מבואר בכתבי האריז"ל[8], שוושט הוא בחינת בינה, ולכן עור החיצון הוא אדום, כי הם הדינין שמתערין בסיפא.
ובעבודת האדם, וושט הוא בחינת בינה, כי כמו שבפשטות דרך הוושט עוברים המאכלים, שהמאכלים הם דברים שיש להם טעם, כמו כן הוא בעבודת האדם הוושט הוא ענין ההבנה והשגה – טעם ודעת – בינה.
השני עורות בוושט[עריכה | עריכת קוד מקור]
לוושט יש לו שני עורות, כי ישנם שני מדריגות בענין ההבנה וההשגה – בינה:
א. ענין ההבנה והשגה כפי שהוא כלפי פנים – פנימיות בינה, עור הפנימי.
ב. וענין ההבנה והשגה כלפי חוץ – חיצוניות בינה, עור החיצון, דמיניה דינין מתערין.
ולכן עור הפנימי לבן והחיצון אדום, כי פנימיות בינה, פנימיות ההבנה וההשגה, הוא בביטול לנקודת החכמה, אמיתית השכל, שזהו אמיתית המציאות, עצומ"ה א"ס ב"ה.
ולכן הצבע שלו לבן, כי לבן מורה על אחדות, כמבואר בענין בגדי בד, בד בבד, והיינו לפי שהוא בביטול לענין החכמה. אבל עור החיצון צריך להיות אדום, כי תכלית ההבנה והשגה הוא שהשכל יומשך בשבע המדות (שבעת ימי הבנין) ועד לבכן בפועל במחשבה דיבור ומעשה, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה, ולכן צריך להיות אדום, אותיות א' דם, דם שהוא ענין הגבורות (שלכן צבע אדום בכלל מורה על הגבורות), כי בכללותו המדות הם בהתרגשות והתלהבות, וצריך להמתיק את הגבורות על ידי שממשיכים גם את הא' (א' דם) שהוא המשכת אור השכל - נקודת החכמה.
פרטי הבדיקה[עריכה | עריכת קוד מקור]
הבדיקה בספק דרוסה היא לא מבחוץ אלא מבפנים דוקא, לפי שהעור החיצון הוא אדום ואין טפת דם ניכרת בו.
פירושו בעבודת האדם הוא שאם רוצים לבדוק את המדות לדעת אם הם מדות של קדושה או מדות של לעומת זה, אין לבדוק ב(עור החיצון - )המדות איך שהם כבר בגלוי ובאים לידי פועל, כי (לא ניכר בהם טיפת דם -) אי אפשר להבחין בין המדות דקדושה למדות דלעו"ז, כי גם המדות דקדושה צריכים להיות בחיות ובהתלהבות, עד כדי כך שאפשר להשתלשל מהם גבורות ודינים.
רק צריכים לבדוק דווקא ב(עור הפנימי - ) פנימיות בינה, ששם תחילת המשכת המדות ממוח הבינה, כי שם יכולים לבדוק ולהבחין אם נמשך בהמדות ענין הביטול.
ואם (עור הפנימי הוא אדום -) ההבנה והשגה היא מתוך התלהבות, ללא ההתיישבות, שפועלת נקודת החכמה (נקודת האמת) באריכות ההתבוננות וההשגה.
וכמו כן במקרה הפוך, כאשר (העור החיצון הוא לבן -) ההתעסקות בעניני קדושה היא ללא חיות והתלהבות.
- הרי זו טריפה.
נקובת הוושט במשהו[עריכה | עריכת קוד מקור]
נקובת הוושט במשהו הוא על דרך מה שכתוב[9] "ונוקב שם הוי'", שהוא המשכת האור במקום שאינו ראוי, שנמשך על ידי המסך והפרסא יותר מכפי שנמדד, ועל זה נאמר "יומת", שהוא ענין של טריפה[10].
הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- ↑ ספר החינוך מצוה עג. ספר המצוות מצות לא תעשה קפא.
- ↑ וגם נאמר "בשדה", מפני טעמים נוספים, וחכמינו לומדים מכך הלכות רבות שנכללים באיסור "טריפה" בחולין סח, א.
- ↑ חולין נז, ב.
- ↑ חולין מב, א.
- ↑ ספר החינוך מצוה עג.
- ↑ 6.0 6.1 חולין מג, א.
- ↑ טו"ר שו"ע יו"ד סי' לג, סעיף ד-ה.
- ↑ ראה מאורי אור מערכת ו אות ג.
- ↑ אמור כד, טז.
- ↑ ד"ה ויעבור ה' על פניו תרפ"ט (סה"מ תרפ"ט ע' 155). ד"ה כרע שכב י"ב תמוז תשי"ז.