ידיעת השלילה

ידיעת השלילה הוא אופן ההשגה הנעלה ביותר שקיים באלוקות, בדרגות הנעלות שאין לאדם תפיסה בהם, שבהן האדם לא יכול להבין באופן של חיוב מה הם, והוא רק יכול להבין שהם נעלים מהמושגים הכי נעלים שלו, כלומר שהם שולל בדעתו שהם לא עניין מסויים אלא למעלה ממנו.

הרחבה

מקור המושג הוא במורה נבוכים: "דע כי תאור האלוקה ית' בשלילות הוא התאור האמיתי אשר לא ישיגהו הדבר מן ההקל ואין בו חסרון בחוק האלוקה כלל ולא בשום ענין".

ובספר העיקרים מרחיב יותר, שבתיאור השבח האלוקי מצד הפעולות של הקב"ה ניתן להרחיב באופן של ידיעת החיוב, מה שאין כן בתיאור מעלותיו של הקב"ה עצמו אין להאריך היות וכל מה שנתאר את הקב"ה הוא הגבלה לגביו, כיון שגם התיאור הנעלה והמשובח ביותר שלנו הוא הגבלה וגנות לגביו, בדוגמת מלך שיש לו מליוני דינרי זהב ומשבחים אותו באלפי דינרי כסף, ולכן בנוגע לקב"ה עצמו ניתן לדבר ולשבח רק באופן של ידיעת השלילה.

בחסידות מבואר ההבדלה בין ידיעת החיוב וידיעת השלילה, שבידיעת החיוב ההשגה השכלית נוצרת באמצעות התבוננות במציאות הדבר, ולעומת זאת בידיעת השלילה האדם שולל את כל מה שהוא בסתירה ולא שייך לדבר, ועל ידי זה הוא משיג את מהות הדבר עצמו (ולא רק את המציאות שלו, כבידיעת החיוב).

בכללות מבואר בחסידות שהשגת החיוב שייכת באור הממלא כל עלמין ואילו השגת השלילה שייכת באור הסובב כל עלמין, ואילו למעלה מזה - אין הבנה והשגה כלל. עם זאת, גם בדרגות שלמעלה מזה יש השגה בפרטים מסויימים, אך בנוגע לעצמותו ומהותו יתברך אין שייך אפילו ידיעת השלילה בשום אופן, היות וגם כאשר שוללים דבר מסויים המשמעות היא שיש לו יחס מסויים לדבר שאותו שוללים ולעצמותו יתברך אין שום יחס ודמיון אפילו לא באופן של שלילה.

אדמו"ר הזקן מדייק, שבשונה מהלשון "השגת החיוב", שבהבנה חיובית שייך לשון השגה שהאדם תופס ומשיג בשכלו את הדבר, בנוגע לשלילה שייכת רק ידיעה בלבד ולא השגה, "ידיעת השלילה", ובזה עצמו, ידיעת המציאות בלבד ולא ידיעת המהות.

חיוב ושלילה באופן יחסי

למעשה, לא רק לגבי הקב"ה, אלא כל דבר שהוא עצמי לא ניתן לתפוס בשכל באופן ישיר, אלא רק באופן של השגת השלילה, מכיון שהשכל תופס עניינים שכליים ע"י הגדרתם בגבולות וגדרים, אי אפשר לתפוס באמצעותו עניינים שאין להם מציאות מוגדרת. ומאחר ודבר "עצמי" הוא דבר שאינו מוגדר, הדרך היחידה לתפוס אותו היא באמצעות השגת השלילה.

עם זאת, בידיעת השלילה עצמה יש 2 אופנים: יש אופן של ידיעת השלילה מצד עומק המושג, כלומר שהדבר אינו מושלל מידיעה מצד עצמו, אלא שהיות והוא עמוק ונעלה, קשה להשיג אותו באופן של ידיעת החיוב, ולכן ייתכן שאותו דבר עצמו שחכם אחד מבין אותו באופן של ידיעת השלילה בלבד, אחר שהוא חכם גדול ממנו, יבין אותו באופן של ידיעת החיוב.

ועל דרך זה ישנם דברים שאותו אדם עצמו מבין אותם תחילה באופן של ידיעת השלילה, ולאחר מכן כשהוא מתגדל בחכמתו, משיג את העניין גם באופן של ידיעת החיוב.

לעומת זאת יש ענינים שהם מושללים מידיעה בהחלט, מצד עצמם, ובהם ניתן להשיג רק באופן של ידיעת השלילה בלבד.

במצוות לא תעשה ובדיני התורה

ההמשכה האלוקית שעל ידי מצוות לא תעשה נעלית יותר מההמשכה שעל ידי מצוות עשה, בדוגמת ההשגה של ידיעת השלילה שנעלית יותר מההשגה של ידיעת החיוב, ומכיון שמדובר בדרגה כזו שמעשה חיובי לא נוגע בה, הכלי להמשיך גילוי זה הוא דווקא על ידי העדר העשיה.

בדומה לזה מבואר בנוגע למחלוקת בית הלל ובית שמאי, שבית שמאי הם בחינת גבורות קדושות שלמעלה מעשיה, ולכן הם נוטים לאסור ולהחמיר, ובזמן הגלות האדם לא יכול להגיע למדריגה זו ולכן הלכה כבית הלל, אך לעתיד לבוא שיתעלה מצב האדם והעולם ויהיה ניתן להמשיך גם מבחינת השלילה, תהיה הלכה כבית שמאי דווקא.

במנהגי חב"ד

בשביעי של פסח אין מברכים שהחיינו, ובמנהגי רבותינו נשיאינו נוהגים להזכיר את ברכת שהחיינו באופן של שלילה, שמזכירים את העובדה שאין אומרים שהחיינו, כיון שגם שלילה של דבר מסויים מראה על שייכות מסויימת אליו.

בעבודת האדם

המשמעות של ידיעת השלילה בעבודת האדם, הוא עבודה באופן של קבלת עול שמצד עצם הנשמה.

ראו גם

• ידיעת המציאות
• השגת המהות