ארעא אתבטלת

ארעא אתבטלת הוא ביטוי מהזוהר, המסביר שכשהסתלקו האורות דתוהו נשברו ונפלו לא רק הכלים של ספירות ה"מידות" אלא גם של ספירת המלכות.

לשון הזוהר וביאורו

עד לא הוה מתקלא (קודם שנברא עולם התיקון בשלושה קוים; ימין ושמאל וקו המכריע - כעין המשקל) לא הוו משגיחין אפין באפין (לא היו הפרצופים מסתכלים פנים בפנים, ולכן) ומלכין קדמאין מיתו (מתו המלכים הקדומים, והם שבעת מלכי אדום. היינו, נשברו כלי הספירות ונפלו לעולם הבריאה), וזיוניהון לא אשתכחו (וזיויהם, כלומר האורות שלהם הסתלקו והתלבשו בשלושת הבחינות כתר-חכמה-בינה) וארעא אתבטלת (=והארץ נתבטלה. היינו, גם הכלים של מלכות (הנקראת ארץ) נתבטלו ונשברו, הגם שמן הראוי היה שלא יתבטלו).

ומסביר הרבי מהר"ש את כוונה הזוהר (בשם זוהר הרקיע), ש"ביטול" זה של המלכות (דתוהו, שנגרם עקב שבירת הכלים) אין הכוונה שהתבטלה ממציאותה אלא רק שהתבטלה השפעתה, וממשיל זאת לנחלים הזורמים לים. כשם שמצד אחד קיום הים אינו תלוי בנחלים הזורמים אליו אבל מצד שני הנחלים כן מוסיפים בו, כך מציאות ספירת המלכות אינו תלוי בשפע שמקבלת מהספירות, ומה שאמרו ש"מלכות לית לה מגרמה כלום" אין הכוונה שבהעדר השפעה זו מתבטלת לגמרי מציאותה אלא רק שמתבטלת השפעתה (מכיון שכל מה שמשפיעה הוא רק מה שמקבלת מהספירות, וכשלא מקבלת אין לה מה להשפיע).

ביאור החסידות

במקום אחד מסביר אדמו"ר הזקן שעניין "ארעא דאתבטלת" בעבודה הוא ביטול המידות והדיבור לאלוקות, הבא מצד ה"מקיפים דבינה" - עמקות ההתבוננות שבתפילה. היינו, אהבתה הטבעית של הנפש האלוקית המתגלה בשעת התפילה ע""י התבוננות (אחרי הסרת ה"לבושים הצואים" - המשיכה לענייני עולם הזה), כאדם השקוע בהתבוננות שכלית - שלא רק מידותיו מתעלות ונכללות בשכל אלא גם כח הדיבור שלו (שאינו יכול לענות כראוי לפונה אליו).

ובמקום אחר מבאר באופן שונה במקצת – שזהו עניין קבלת עול מלכות שמיים.

ונקודת הדברים (בשני הביאורים): טבע הנשמה להתבטל לאלוקות, אבל גסות המידות (שזהו עניין המידות דתוהו) מפריעה לביטול זה מלהתגלות. רק כשישבור האדם את גסות רוחו יוכל להתבטל לה' בקבלת עול ומסירות נפש בתפילה.

תיווך ביאור הקבלה עם ביאור החסידות

(הרבי מהר"ש מתווך שאין סתירה בין ביאור החסידות לביאור הקבלה, אלא שזוהר הרקיע מדבר על ביטול השפעת המלכות, ואדמו"ר הזקן מדבר על כך שעצם מציאותה לא התבטל.