איסור תמורה

תמורה הוא המצוה בתורה לא להחליף קרבן לקרבן אחר, ואם מישהו החליף, אז הקדושה מתפשטת להקרבן שהחליף, ונשארת גם בקרבן המקורי.

איסור תמורה

הכוונה במצווה זו היא לאסור על שינוי בהמה שהוקדשה למזבח. ויש בכך חיוב מלקות, אפילו אם היה הדבר בשוגג.

בעלי הקדשים, כאשר הם מקדישים בהמה למזבח, אסור להם להמיר אותה בבהמה אחרת, אם אדם הקדיש בהמה לקרבן, הוא לא יכול להמיר אותה בבהמה אחרת. על פי הכתוב "לא יחליפנו ולא ימיר אתו", אם אדם אמר "זו תמורת זו" או ניסח זאת בלשון דומה, הוא עובר על איסור תמורה, ויש בכך חיוב מלקות, אפילו אם האדם עשה זאת בשגגה.

כאשר אדם ממיר בהמה שהקדיש למזבח בבהמה אחרת, התורה מצווה שהממירה חייב לעשות את שתיהן קדושות. זהו מצוות עשה, כפי שנאמר: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש". המטרה היא להבטיח שברגע שהאדם ממיר, הוא מקדש גם את התמורה כמו את בהמת הקורבן הראשונית, על מנת שלא להוציא את הקדושה ממנה.

אדם לא יכול לשנות את סוג הקדושה של בהמה שהקדיש למזבח. למשל, אם הקדיש בהמה לשם שלמים, אסור לו לשנות אותה לאשם או לקרבן אחר. התורה אוסרת את שינוי הקדושה בין סוגי הקרבנות, ומבצע שינוי כזה עובר על לאו, אם כי אין מלקות במקרה זה כי אין מדובר במעשה פיזי.

הטעם לאיסור תמורה

הטעם לאיסור תמורה, נובע ממטרת הקדשים ומקום הקדוש, להטיל מורא וקדושה בלב בני אדם בכל ענייני הקודש, ה' בחר מקום טהור במיוחד - בית המקדש - בכדי לטהר את מחשבות בני האדם ולהדריכם לקראת עבודת קודש. כל פעולה שנעשית במקום קדוש, מקנים לאדם את האפשרות לדבוק בעבודת ה'.

ולפיכך אסור לשנות את מצב הקדושה של דבר מה, כמו בהמה שהוקדשה. השינוי במעמד הקדושה, כמו בהמה שהוקדשה שנשנית תמורתה בבהמה אחרת, יפגע בתכלית הקדושה וישפיע לרעה על ההכשרה והטהרה המיועדים, כי הקדושה אינה עניין של סמל בלבד, אלא יש לה כוח וטהרה המכוונים להכשיר את מחשבות האדם ולהדריכו לעבודת ה'. כדי לשמר את הכבוד וההדר של הקדושה, ה' ציווה שלא לשנות או להחליף את מה שנקבע כקדוש.

המשמעות של האיסור היא שכאשר בהמה נקבעה כקדושה, היא נשארת כזו לעד, ואין לשנות את מצבה או להחליף אותה בבהמה אחרת, אפילו אם הדבר ייראה כמו שינוי טכני. אם אדם מנסה לשנות את המצב הקדוש, הדבר לא רק שאינו פוגע בקדושה, אלא הקדושה מתפשטת גם למה שהמיר. בכך, האיסור שומר על קביעות הקדושה ומנוע שינוי במעמדו.

הרמב"ם מסביר, כי הכתוב "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" מלמד אותנו כי התורה רואה את טבעו של האדם, שלפעמים הוא מעוניין להמיר את מה שהקדיש למזבח, במיוחד אם הוא חושב שניתן להמיר את "הרע" ב"יפה". כלומר, אם אדם הקדיש בהמה למזבח ומאוחר יותר נחשבת לו טוב יותר בהמה אחרת, ייתכן שיתפתה להמיר, אולם התורה אוסרת זאת. הסיבה היא שברגע שהאדם מקבל רשות להמיר רע ביפה, הוא עשוי, בגלל היצר הרע, להמיר גם את היפה ברע ולהגיד לעצמו שהיפה הוא רע. ולכן, התורה אוסרת זאת באופן מוחלט כדי שלא תיווצר פרצה שבה יוכל האדם לפגוע בקדושת הקרבנות.

הוראה - לא לנטוש את השליחות

בני אדם לעיתים עשויים להרגיש שהתפקיד המוטל עליהם פחות ראוי או נעלה מהתפקידים האחרים שהם יכולים לעשות, ולכן הם עשויים לרצות להמיר את עבודת הקודש שלהם בעבודות אחרות שהם תופסים כ"נעלות" יותר. לדוגמה, אדם שמתבקש לעסוק בהפצת היהדות או בלימוד תורה עשוי לחשוב שמוטב לו לעסוק בעבודה יותר גבוה, כמו לימוד פנימיות התורה (חסידות) או עיסוק בעניינים רוחניים אחרים. אולם התורה אומרת לנו שאסור להמיר את מה שניתן לנו לעשות – ולא משנה אם בעינינו זה "רע" ביחס לאחרים – שכן כל שליחות שהוטלה עלינו היא קדושה וראויה.

הדברים באים ללמד אותנו שבסופו של דבר העבודה שמוטלת על כל אחד מאתנו היא היפה ביותר, גם אם היצר מנסה לשכנע אותנו לחשוב אחרת. כל אדם צריך להבין שהשליחות המוטלת עליו – תהיה זו עבודה של הפצת תורה או של תמיכה בקודש – היא היפה ביותר, ולא לפסול אותה על סמך חשבונות של "מה היה טוב יותר" או "מה הייתי מעדיף".

הרעיון הזה נכנס עמוק יותר לעבודה האישית של כל אחד. לעיתים היצר עלול לשכנע אותנו שאם נוכל לבחור עבודה אחרת, נוכל להשיג יותר טוב או להרגיש יותר "שייך" או "נעלה". אבל הלקח מהמצווה של תמורה הוא לא רק על הקדשים אלא גם על חיינו האישיים – אל לנו לזנוח את הדרך המוטלת עלינו מתוך חשבונות של טוב ורע, אלא להבין כי מה שהוקצה לנו הוא חלק מהשליחות הגדולה ביותר, וביטול לשליחות זו הוא המפתח להצלחתנו, ואין להמיר את שליחותו של האדם, גם אם נראה לו שהעבודה שבפניו היא פחות "יפה" או "נעלית". על האדם לבצע את שליחותו מתוך ביטול מלא וקבלת עול, מתוך אמונה שהעבודה שהוקצתה לו היא היפה והמתאימה ביותר עבורו.

הוראה - המר ימיר

העניין של "תמורה" לא נוגע רק להחלפה של בהמות בעבודת הקורבן, אלא יש לו גם מימד רוחני, המובן בכך שלפעמים אדם נמצא במצב רוחני שמחוץ ל"ענן" – כלומר, מחוץ להשגחה ולהכוונה אלוקית, או מחוץ למערכת שמובילה אותו לתשובה ולתיקון.

ברוב המקרים, אדם שנמצא מחוץ ל"ענן" – הכוונה היא שהוא עדיין לא שומר תורה ומצוות – קשה לו להרגיש את הקדושה או להיכנס למקום הרוחני שבו נמצא האדם השומר תורה ומצוות. ה"אחר" רוצה להיות "בן", כלומר, לעבור לתוך המעגל הרוחני של שומרי תורה ומצוות. המהלך הזה נקרא "המר ימירנו", שבו מה שהיה "אחר" הופך להיות "בן". יש כאן שינוי פנימי, המהווה מעבר בין מצבים רוחניים שונים.

מובא שצירוף של שם הוי' בחודש שבט מבטא את הרעיון של "המר ימירנו והיה הוא", מדובר בעצם באדם שמרגיש כי הוא לא יכול לשמור על התורה באופן מלא. התעוררותו הפנימית מביאה אותו למסקנה שעליו לנסות, אף אם הוא חושש שאינו יכול להיכנס מיד לתוך "הענן" – עולם הקדושה והממשות של מצוות. ההוראה היא שעל האדם לעשות את חלקו (כפי שהוא יכול), והקב"ה יסייע לו בשאר. כלומר, החלק המוגבל של האדם – הוא לפעול ולהתאמץ, והשאר – השינוי המוחלט וההפיכה הפנימית – נעשה בעזרת הקב"ה.

מכיוון שבסופו של הצירוף של שם הוי', לא מופיעה סוף הפסוק "יהיה קודש", נרמז בכך שההשלמה הסופית של המהלך הרוחני תלויה בעזרתו ובתמיכתו של הקב"ה. האדם יכול להתחיל בתהליך של שינוי, אך יש את החלק המוסרי הרוחני שנעשה רק בסיוע אלוקי.