איסור עבודת כהן בעל מום וכניסתו להיכל
איסור עבודת כהן בעל מום וכניסתו להיכל הם המצוות העוסקות באיסור עבודת כהן בעל מום ממחישות את הקדושה המיוחדת שיש לכהנים בשירותם בבית המקדש, תוך דגש על הדרישות הרוחניות והפיזיות שלהם. כל כהן בעל מום, בין אם מדובר במום קבוע ובין אם במום עובר, אסור לו לעסוק בעבודת המקדש, כפי שנאמר בתורה: "איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו" (ויקרא כא, יז).
מצווה רעה - איסור עבודת כהן בעל מום (מום קבוע)[עריכה | עריכת קוד מקור]
האיסור הראשון שבפנינו הוא האיסור לעסוק בעבודת המקדש כהן בעל מום קבוע. מדובר במום פיזי מוחלט, כגון גרב או ילפת, המונעים מהכהן להקריב את הקורבנות או להיכנס להיכל ולעבוד בבית המקדש. המום נחשב לפגם חיצוני שמפגין את חוסר השלמות הפיזית של הכהן, ולכן הוא מנוע מלהשתתף בעבודת המקדש. כמו שכתוב בתורה: "איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו" (ויקרא כא, יז). ההבנה העמוקה שמאחורי איסור זה היא שכדי להיות שליח אלוהים בבית המקדש, נדרש האדם להיות מושלם הן חיצונית והן פנימית. הפגם הגופני של בעל המום עלול להקשות על קבלת עבודתו בעיני העם ובסופו של דבר לפגום במטרה הרוחנית של העבודה – הכפרה.
מצווה רעו - איסור עבודת כהן בעל מום עובר[עריכה | עריכת קוד מקור]
המצווה השנייה עוסקת במום עובר, שהיא הרחבה של המום הקבוע. גם אם מדובר במום שהוא עובר, כלומר מום שאינו קבוע או לא ניכר תמיד, כהן בעל מום עובר אסור לעבוד במקדש, כפי שמבואר בתורה: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש" (ויקרא כא, כא). למעשה, האיסור הזה מונע מהכהן להיכנס למקדש ולעבוד במקדש לא רק בגלל המום הקבוע, אלא גם אם יש לו מום עובר, כדי שלא תיווצר הטעות שכהן עם מום עובר יכול לעסוק בעבודת המקדש. הרעיון מאחורי מצווה זו הוא שלא יחשוב אדם שבמום קל אפשר לעבוד בבית המקדש, ומכאן החשש שמא ייווצר רפיון בהקפדה על כשרות הכהנים.
מצווה רעז - שלא יעבוד כהן בעל מום עובר במזיד[עריכה | עריכת קוד מקור]
המצווה השלישית היא מצוות מלקות על כהן שעובד במקדש עם מום עובר במזיד. כלומר, אם כהן בעל מום עובר עבד במקדש ביודעין, הוא ילקה. הגמרא במסכת קידושין (סו ב) קובעת כי כהן אשר עבד במום עובר במזיד חייב מלקות. זוהי תיקון חשוב, שכן יש להעניש את הכהן שנכנס למקדש כשהוא מודע לכך שהוא בעל מום עובר, כדי לשמור על קדושת המקדש ולא לאפשר לכל מום, אפילו אם הוא לא קבוע, לפגום בעבודת המקדש.
בחסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
איסור הכהן בעל המום מלבוא להיכל ולמזבח נובע מטעמים רוחניים הקשורים בקדושת המקום ובגילוי האלוקות שבו. ההיכל והמזבח הם מקומות בהם מתגלה קדושת ה' באופן גלוי ודרגה גבוהה, ובכך יש להיזהר לא להביא לשם דבר שיש בו פגם או חיסרון, אף אם הפגם הוא חיצוני בלבד.
הכוהנים, בתפקידם במשכן ובמקדש, נדרשו להציג את עצמם בפני ה' בשלמות רוחנית ופיזית, שכן הם עוסקים בקדושות גבוהות. בהיכל, בו התגלה כבוד ה' לכל, היה גילוי אלוקות שמגיע לעין הפיזית, וזו היא קדושה חיצונית, שהייתה נראית לעין כל, כפי שמתואר בכתובים: "וירא כבוד ה' אל כל העם" (ויקרא ט' כ"ג), ו"ותצא אש מלפני ה'" (ויקרא ט' כ"ד). האסור לכהן בעל מום להיכנס להיכל או למזבח נוגע בכך שלא יפגום בחיצוניות הקדושה ובגילוי האלוקות שבמקום. הכהן בעל המום, גם אם פנימיותו שלמה וקדושה, עשוי לשדר פגם חיצוני, ובכך להוות סיכון לפגום גם את הגילוי האלוקי שבמקום.
החטא האפשרי במקרה כזה הוא פגם בחיצוניות הגילוי האלוקי, שכן כל גילוי אלוקי, כמו זה שבמזבח ובהיכל, הוא גם בחיצוניותו. המטרה היא לשמור על שלמות הגילוי האלוקי ולמנוע כל פגם ח"ו בתקשורת עם האור האלוקי שמופיע שם. לפיכך, כהן בעל מום לא יכול להיכנס לשם כדי שלא יפגום בגילוי האלוקות שנעשה באופן חיצוני.
מנגד, אכילת לחם הפנים וקדשי הקדשים על ידי כהן בעל מום מותרת, משום שהיא תלויה בפנימיות האדם. כאן הכהן מבטא את שלמותו הפנימית, והיא זו שמאפשרת לו לאכול את הקדשים. אכילת הקדשים רומזת לאכילת ה' העליון, המתמשכת ומחוברת לרוחניות הפנימית של האדם, ולא לחיצוניות בה נדרש כשרון גופני. אין הפגם החיצוני משפיע על האכילה, שכן הכהן פועל מתוך שלמות פנימית.
החילוק הזה בין היכל ומזבח לבין אכילת הכהנים נמצא בכך שמזבח והיכל הם ברמה חיצונית, שם עשויה להיווצר יניקה מהכוחות החיצוניים (כמו הסיטרא אחרא), ולכן נדרשת שלמות חיצונית כדי להימנע מלפגום. לעומת זאת, האכילה היא בתחום הפנימי, בו אין חשש לפגם חיצוני, והכוחות הפנימיים של הכהן יכולים להוביל את הקדושה.