שוחד

שוחד הוא שכר שבעל דין אולי ירצה לתת לדיין כדי לדון, אפילו כדי לדון אמת, התורה אוסרת לדיין לקבל שוחד, ואומרת שהשוחד מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים, אפילו אם ירצה לדון אצת השוחד מעוות אצ הדכל לנטות ולהצדיק את מי שנתן את השוחד.

האיסור בתורה

התורה אוסרת על הדיין לקחת שוחד ממי שבא לפניו לדין, אפילו אם הוא דן את הדין לאמתו. מצוות לא תעשה זו נזכרת בתורה בכתוב "ושוחד לא תקח", ומוכפלת במקום נוסף, מתוך רצון למנוע עיוותי דין והפגיעה בצדק.

על פי ההלכה, הדיין שמקבל שוחד עובר על לאו בתורה, וזהו איסור חמור. הנותן שוחד לדיין עובר גם הוא על איסור, משום "ולפני עור לא תתן מכשול", שהוא הוספה על איסור השוחד, והוא מציב את הנותן והשוחד עצמו בעמדה שלילית.

קבלת שכר להיות דיין

המקרים בהם הדיין רשאי לשאול מבעלי הדין שכר בעבור הזמן שהוא משקיע בעניינים הקשורים לדין. עם זאת, שכר זה לא יכול להיות מוגזם או מעבר לנדרש עבור זמן העבודה בלבד, ויש לדאוג לכך ששכר זה יהיה שווה משני הצדדים. כאשר מדובר בשופט בעל מלאכה, מותר לו לקבל שכר מהבעלי דין כדי לפצות על הזמן שבו הוא מתעסק במשפט במקום במלאכתו הרגילה - המכונה "שכר בטלה".

המצווה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, כל עוד מדובר בזכרים שעוסקים בדין. כל עובר על איסור זה ונוטל שוחד עובר על מצוות המלך הקב"ה, למרות שהוא לא נענש במלקות, משום שאפשר להחזיר את השוחד ששקיבל למי שנתן את השוחד.

מטעמי המצווה

כפי שמבואר בתורה ובדברי חכמים, היא למנוע את ההרגל הרע של קבלת שוחד, גם כאשר מדובר במקרה שבו ברור לדיין מהו הדין האמיתי. אם הדיין היה מקבל שוחד, הדבר היה עשוי להוביל בסופו של דבר לדיינים שיבצעו עיוותי דין, דהיינו, יתחילו לדון לא לפי האמת אלא מתוך מניע של קבלת טובת הנאה. לכן, אסור לדיין לקחת שוחד גם כאשר אין ספק בדין עצמו, כדי לשמור על טוהר המידות והצדק.

בחסידות

ענין שוחד אצל הקב"ה

בפירושו של רש"י על הפסוק "לא ישא פנים ולא יקח שוחד", הוא מסביר שהקב"ה לא נושא פנים ולא לוקח שוחד, אלא כאשר אדם פורק את כל עולו של ה' ולא מקיים את מצוותיו, אז הקב"ה לא יראה לו פנים ולא יקבל ממנו שוחד. רש"י מדייק ומפרש כי הכוונה לא לחטאים רגילים, אלא לפריקת עול שלם – כשהאדם מתרחק לגמרי מההתחייבות שלו לעבוד את ה', ובכך פוגע בקשר הרוחני עם הקב"ה.

בזמן שמקיימים את המצוות "ליראה את ה'", ה' נושא פנים לישראל. אולם, כאשר פורקים את העול לגמרי, הקב"ה לא מקבל מהם שום שוחד, לא במובן של חומרת העבירה ולא במובן של פיצוי בממון. בפסוק זה, "לא יקח שוחד", רש"י מפרש שכוונתו היא שהשוחד במקרה הזה אינו רק נתינת ממון, אלא גם יכול להיות כופר עבור חטא – סוג של פיצוי בעבור עוול שנעשה.

בנוסף, התפיסה הזו של שוחד קשורה גם לאופן שבו הקב"ה מתייחס למעשי האדם, כמו שמסביר רש"י על הפסוק "ולא תקחו כופר" – אדם לא יכול להימנע מעונש על ידי נתינת ממון, במיוחד לא כאשר מדובר בפריקת עול מוחלטת. רש"י מזהיר שלא ניתן להשתמש בממון כדי לפייס את הקב"ה, כי הפיצוי האמיתי על חטא הוא לא חומרי, אלא רוחני.

בהקשר זה, המשנה בפקרי אבות אומרת "ברוך הוא, שאין לפניו . . לא משוא פנים ולא מקח שוחד", מדברת לא רק על חטא הנעשה על ידי פריקת עול, אלא גם על מצבים בהם אדם מקיים מצוות, אך עדיין לא יכול "לשלם" עבור חטאיו, כי הקב"ה לא מקבל שוחד גם ממעשים טובים. כלומר, הקב"ה דורש יראת שמים כבסיס, ולא מתפשר על המעשים, גם אם הם טובים ומצדיקים.

מה שמעורר עניין נוסף הוא המדרש לפיו הקב"ה מקבל "שוחד" מהרשעים. במדרש זה, נמסר כי השוחד שהקב"ה מקבל הוא התשובה והמעשים הטובים שהרשעים עושים. זהו שוחד שבפועל משנה את מצבו של האדם, כי התשובה הפנימית והמעשים הטובים יכולים להפוך עוונות וזדונות לזכויות – דבר שהשוחד החומרי לא יכול לשנות.