רב יוסף
רב יוסף היה אמורא בדורו של רבה בר נחמני, ונחשבו לגדולי הדור בדורם. תלמידיהם היו אביי ורבא.
לאחר שנפטר רב יהודה, עלתה השאלה את מי למנות, אות רב יוסף הידוע כבקיא עצום והיה מכונה כ"סיני" מכיון שהיה יודע כל מה שניתן בסיני, או את רבה שהיה ידוע יותר כחריף ועוקר הרים. שלחו את השאלה לפני חכמי ישראל, שפסקו כי רב יוסף עדיף בשל היותו בקיא, שכן מעלה זו נצרכת יותר ותמיד צריכים לזה שיודע הכל.
למרות זאת, רב יוסף סירב למינוי, שכן היתה קבלה בידו שהוא יהיה ראש הישיבה במשך שנתיים וחצי, ולכן ידע שאם יתמנה לרב וראש ישיבה יפטר מהעולם לאחר שנתיים וחצי. הכתירו את עמיתו רבה, ורק לאחר שרבה נפטר כעבור כעשרים שנה, מינוהו לראש הישיבה, והוא נפטר כעבור שנתיים וחצי[1]
בתורת הרבי
בסיום מסכת סוטה{{הערת שוליים|1=[[סוטה כו, א.}} שנינו: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא (שאני ענוותן – פרש"י), אמר לי' רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".
מקשה הרבי: רב יוסף ורב נחמן הם אמוראים, ואיך יכולים הם לחלוק על התנא ולומר לו: "לא תיתני ענוה", "לא תיתני יראת חטא"?
עוד מקשה הרבי, שהמאמר "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", ובלשון רש"י "שאני ענוותן" – הוא לכאורה היפך הענוה?
מסביר הרבי, כי בענין הענווה מבואר, ש"העניו יודע מעלת עצמו, ויודע דמעלות הללו הם חשובים ביותר, אבל להיותו מכיר את האמת אינם חושבם למעלה ומדריגה שלו", ש"מכיר את האמת דכל ענין הטוב שיש לו אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מאבותינו כו'", ולא עוד אלא שעושה חשבון בנפשו ש"אילו היו אלו הכחות אצל אחר . . אפשר הי' מגלה את הכחות יותר".[2].
זה הוא גם הביאור כאן, רב יוסף בודאי ידע גודל מעלתו בלימוד התורה – כאמרו "אי לאו האי יומא דקא גרים (שלמדתי תורה ונתרוממתי) כמה יוסף איכא בשוקא"פסחים סח, ב ובפרש"י. – עד שנקרא בשם "סיני"{{הערת שוליים|1=[[מסכת ברכות והוריות בסופן.}}, ע"ש ש"משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני"[3], ואעפ"כ, לא החזיק טובה לעצמו, בידעו שכל מעלותיו ניתנו לו במתנה מלמעלה, ובלשונו: "אי לאו האי יומא דקא גרים". ולכן היה יכול לומר "אני ענוותן" – כיון שמדת הענוה אינה בסתירה כלל לידיעת מעלת עצמו, כולל גם מעלת הענוה עצמה.
לכן גם אמר רב יוסף לתנא "לא תיתני ענוה", מצד ענוותנותו של רב יוסף שהכיר שכל מעלותיו ניתנו לו במתנה מלמעלה – ייחס אותן לא לעצמו, אלא לרבי.ובאמרו לתנא "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", לא התכוין לחלוק על דברי התנא שאמר "משמת רבי בטלה ענוה", כי הרי ללא רבי אין עוד מעלת הענוה, כי אם התכווין לומר שהעובדה ד"איכא אנא" (שאני ענוותן) מוכיחה ש"רבי לא מת".
ענוה אמיתית – ידיעת מעלת עצמו, מחד גיסא, ותכלית הביטול בידעו שמעלותיו אינם מצד עצמו, לאידך גיסא – אפשרית רק ע"י רבי.
