קולע
קולע (בלשון רבים: קולע'ס. במקור מאידיש: איבער-קולען זיך = להתהפך), הינו מנהג חסידי בעיתות שמחה בו מתהפכים החסידים על הרצפה תוך כדי ריקוד חסידי באופן שהראש למטה והרגליים למעלה, ובכך מבטאים את השמחה שחודרת בכל הגוף באופן שהראש והרגל שווים, מבלי להתחשב בהבדלי המעמדות בין חסיד אחד למשנהו.
המנהג בתולדות החסידות
ראשיתו של המנהג החל כבר בראשית ימיה של תנועת החסידות, כאשר רבי אברהם מקאליסק הנהיג בין תלמידיו וחסידיו לבזות את עצמם ולהתנהג באופן של שטות ושגעון ולעשות 'קולע' בכל הזדמנות באמצע הרחוב וכדומה.
אדמו"ר הריי"צ מספר[1], שהמגיד ממעזריטש לא היה מרוצה מכך והקפיד עליו.
על אף שהדבר לא התקבל אצל מנהיגי החסידות כסדר עבודה רגיל, נהגו בכך החסידים בעיתות שמחה מיוחדים וברגעי התעלות והתרגשות.
הזמנים הקבועים בהם היה ניתן לראות חסידים הנוהגים לעשות קול'ע, היה בפורים ובשמחת תורה. כך לדוגמא התבטא הרבי בהתוועדות חג הפורים תשמ"ב[2]: "צריכים שיהודי אחד (לכל הפחות) יקיים את החיוב ד"עד דלא ידע", כולל המנהג שהיה נהוג פעם, להתהפך עם הראש למטה והרגליים למעלה ("איבערקולען זיך"), באופן שהרגל הוא למעלה מהראש (ברגע זה על-כל-פנים)".
בהזדמנות אחרת, בעת ההתוועדות של שמיני עצרת תשל"א כאשר הרבי הקים את האו"ם החסידי, הורה הרבי שאחד החסידים "יעשה 'קולע' טוב", והרב בן ציון שמטוב שמונה על ידי הרבי ל'בעל הבית' של מדינת אנגליה עשה 'קולע' כפי בקשת הרבי.
אדמו"ר הריי"צ מספר, שגם זקני החסידים שלא יכלו לעשות קול'ע בכוחות עצמם, לא וויתרו על כך, וביקשו מצעירי החסידים ש'יהפכו אותם'[3].
במקום אחר מסופר, שכאשר אדמו"ר הזקן השתחרר ממאסרו, השמחה של החסידים בעיר יאסי הייתה כל כך גדולה, שהיא השפיעה על רבים מבני העיר שיצטרפו לשמחה, ואף יעשו קול'ע ברחובותיה הראשיים של העיר.
