ך

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־02:44, 28 בספטמבר 2016 מאת שלום (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "האות '''ך''' היא אחת מאותיות הא"ב, ואחת מחמשת אותיות מנצפ"ך, שהם אותיות כפולות בבחינת דין ו...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האות ך היא אחת מאותיות הא"ב, ואחת מחמשת אותיות מנצפ"ך, שהם אותיות כפולות בבחינת דין ורחמים, אות זו היא בסוף תיבה ורומזת על רחמים.

עניינה

בזהר חדש[1] מובא:

תא חזי, ה' אלקים, שם מלא, על עולם מלא. דקיימא איהו בלחודוי, ואתעטיר בגויה. בגין דלא אשתכח בההוא זימנא עמא ולישן, על מה דאתעטר. ובג"כ הוה מתעטר בגויה, ואקרי ה' אלקים: כיון דאתו ישראל, וקיימו על טורא דסיני, וקבילו אורייתא. כדין אתעטר שמא שלים עלייהו דישראל, ואיקרי אלקיך. וכד אמר משה ה' אלקינו, בגין דאיהו שבחא דישראל, ועמיה אהרן כהנא רבא, ובנוי דמשה מסטרא אוחרא. ביה הוה מתעטר שמא שלים יתיר מישראל, וע"ד הוה אמר ה' אלקינו: ועכ"ד אכליל עמיה לכל ישראל, דלא כתיב ה' אלקים, אלא ה' אלקינו, כלא כחדא, לאתעטרא עלייהו. וע"ד אתעטרן ישראל על טורא דסיני, למהוי שמא שלים מתעטרא עלייהו כחדא, דהא מקדמת דנא לא אקרי ה' אלקיך, אלא ה' אלקים: כיון דקבילו ישראל אורייתא, סתימא דהוה אסתים בגויה, בההיא שעתא אתפתח, ואתמשך לאנהרא לתתא, ולאתעטרא עלייהו דישראל. ומן אות ם' אתפתח ואתמשך לאנהרא לתתא, ואתעביד ך': ועל דא תנינן ברזא דאתוון, שיעורא דאת ך', כשיעורא דסתימו דם' סתימא. ומשכו דאת נו"ן לתתא, כשיעורא דכפלתא דנו"ן כפופה. דהא כלא ברזא חדא

תרגום: "בא וראה, הוי"ה אלקי"ם הוא שם מלא על עולם מלא, מכיון שהוא עומד לבדו ומתעטר במלכותו הכלולה בו. ומכיון שלפני בריאת העולם לא היה עם ולשון שהכירו במלכותו, על מה יתעטר? ולכן התעטר בעצמו ונקרא ה' אלקים. מכיון שבאו ישראל ועמדו על הר סיני וקבלו את התורה, אזי התעטר השם הקדוש על עם ישראל ונקרא "אלקיך", ולכן אמר משה רבינו ה' אלקינו כי זהו שבחם של ישראל, ועמם אהרן הכהן, ומשה רבינו שבהם שרה השם הקדוש יותר משאר בני ישראל. לכן אמר ה' אלקינו וכלל עמם את כל עם ישראל... ועל כך אתעטרו בני ישראל על הר סיני שיהיה השם השלם מתעטר בכולם כאחד... כיון שקבלו ישראל את התורה, אז הקדושה שהיתה סתומה ונעלמת בקרבם נפתחה ונמשכה למטה להתעטר על ישראל, ומן האות ם שמורה על הקדושה העליונה בעודה סתומה נפתח ונמשך למטה ונעשה ך.

ועל כך למדנו בסוד האותיות, ששיעור האות ך הוא כשיעור האות ם סתומה, באופן שהחלק המקופל נפתח למטה, וכן אורך האות נ' סופית היא כאורך האות נ' כשהיא מכופלת ונפתחת, וכולם בסוד אחד".

  1. דף מא, ב