עריכת הדף "זבה"

ב[[הלכה]], '''זבה''' היא אשה שמדממת שלושה ימים רצופים בימים בהם לא צפוי [[וסת]]. על פי דין התוה"ק, אישה זו [[טומאה|טמאה]] בטומאת [[נידה]], אך בניגוד לנידה רגילה ש[[מדאורייתא]] נטהרת שבעה ימים אחרי תחילת הדימום, הזבה צריכה להמתין עד שיהיו שבעה ימים שלמים ללא דימום ("[[שבעה נקיים]]"), ורק אז תוכל להיטהר ב[[טבילה (יהדות)|טבילה]] ב[[מקווה]].

==הלכות הטומאה==
המקור לדינה של הזבה הוא ב[[ספר ויקרא]], ב[[פרשת מצורע]]:
{{ציטוט|תוכן=וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא... וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר.|מקור= ויקרא טו, פסוקים כה-כח}}

על פי פרשנות [[חז"ל]], מדובר בימים השמיני עד השמונה עשר מאז תחילת הווסת החודשית, ואם מבין אחד עשר ימים אלו דיממה שלושה ימים רצופים - הרי היא '''זבה גדולה''', שזקוקה ל"שבעה נקיים". לעומת זאת, אם דיממה רק יום אחד או יומיים מבין הימים הללו, היא נקראת '''זבה קטנה''' או '''שומרת יום כנגד יום''': היא טמאה כנידה ביום הדימום ויום נוסף לאחריו, ובו היא טובלת, ונטהרת לערב.{{הערה|משנה מסכת נידה פרק י משנה ח, ורמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק ו הלכה ז-י.}}
===ביאורי הרבי===
נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מה דינה של זבה שראתה זיבה ביום העשירי לזיבתה, האם דינה כזבה קטנה שדינה "שומרת יום כנגד יום" וחלים עליה דיני טומאה, או שמא מכיוון שימי הנידה לא "חזי לאיצטרופי" עם ימים אחרים, אינה נחשבת לנדה; שהרי ייתכן לומר שכל איסור הזיבה הקטנה נלקח מהאפשרות של הזבה לההפך לזבה גדולה, אך במקרה שאין אפשרות שהיא תהפך לנדה גדולה - אין לה דיני זבה. רבי יוחנן סבור שגם ביום העשירי, זבה שראתה זיבה נחשבת ל"זבה", ואילו ריש לקיש סבור שכשם שביום האחרון, האחד עשר, אין היא נהפכת לנדה, כך גם ביום העשירי.

הרבי מסביר, כי מחלוקתם של רבי יוחנן, היא ב[[איכות וכמות]]. לפי רבי יוחנן, דין הג' ימים בזבה גדולה הוא רק ענין של כמות, וממילא גם ביום או יומיים מתוכם, וגם כאלו שאינם ראוים להצטרף לשלושה, יש איכות זו, אך ריש לקיש סובר שהעיקר הוא האיכות (ליקוטי שיחות ויקרא חלק ז' עמ' 100).
===שומרת יום כנגד יום===
קיים דין נוסף, ולפיו בהתחלת ימי הזיבה, אם היה רק יום אחד בו התקיימה זיבת דם, אז אין הדם מטמא עדיין את האשה, אלא עליה להמתין יום אחד ולראות את הדם ממשיך לזוב. דין זה מחיל על האשה דינים שונים והגדרתה מכונה בלשון חז"ל "שומרת יום כנגד יום".

הרבי חוקר, בדיני [[שומרת יום כנגד יום]], האם דיני הטומאה שביום השמירה של ה"כנגד יום", הוא טומאה עצמאית החלה על היום עצמו, או שמא מדובר בטומאה הנשאבת מכוחו של היום שעבר בלבד. (כדוגמא הרבי מציג את השאלה האם תוספת שבת ויו"ט היא קדושה עצמאית החלה על הזמן בימי החול הסמוכים לשבתף או שמא נחשבת כחלק מהקדושה החלה על יום השבת עצמו).

הרבי מסביר בכך את דברי הגמרא בסוף מסכת נדה, בהם מוצגים שתי אפשרויות למחלוקת [[רבי יוחנן]] וריש לקיש האם רואה ביום עשירי טעונה שימור או לא. לפי הלשון השני בדברי המגרא המחלוקת היא על יום האחד עשר, שריש לקיש מסביר שמכיוון שיום האחד העשר אינו יכול להיות חלק מטומאת זיבה גדולה (שכן זו חלה רק על לאחר ראיית זיבה במשך שלושה ימים רצופים במשך אחד עשר ימי ה[[זבה|זיבה]]), לא חלה עליו טומאת שומרת יום כנגדיום. הרבי מסביר כי הסיבה שלכן ריש לקיש תולה את יום האחד עשר בכך שהוא לא יכול לההפך לטומאת זיבה ולא ביום העשירי שגם הוא לא יכול לההפך לטומאת זיבה, הוא מכיון שהוא סבור שטומאת שומרת יום כנגד יום היא טומאה עצמאית החלה על יום השמירה.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:טומאות]]
[[קטגוריה:יורה דעה]]