שינויים

עובדה זו מצטרפת לגישתו של הרבי בתורתו, על יסוד מאמר [[אדמו"ר הזקן]] שצריך '[[לחיות עם הזמן]]', ומהווה דוגמא ישירה להתבטאותו של הרבי שעל [[מצות הקהל]] להיות ה"שער" שעל ידו "עולים" ועוברים כל עניני ה[[תורה]] וה[[מצוות]] במשך כל ימי שנת הקהל. שיחות ומכתבי הרבי בשנות הקהל האירו את [[עבודת השם ]] ופעולת החסיד בימי שנת הקהל באור מיוחד, והוראות חדשות בעבודת השם לומדו ונלמדו בעקבות ותוך כדי "שנת הקהל".

כמו כן אמר הרבי שיש מן המשותף להקהל ולראש ול [[ראש השנה ]] - כמו שבראש שב [[ראש השנה ]] - בהמלכת המלך, בנ"י בני ישראל ב"[[ביטול]]" ונהיים "נקודה אחת" להמליך המלך, כך בהקהל כולם נהיים לנקודה אחת - "ליראה את ה'".

(התוועדויות [[תשמ"ח ח"]] חלק א ' עמ' 295)

כיוון שבחג הסוכות יש עניין של [[הקהל]] - וב[[שמיני עצרת והקהל|שמיני עצרת]] שהוא המשך לו יש עניין גדול יותר - ש"מעלין בקודש" אזי ודאי שב'''שמחת תורה''' שהוא המשך להם יש גם עניין מצד עצמו -וגם מצד זה שהוא המשך לסוכות ושמע"צ - וכמו שאמרנו בשמע"צ אף [[שמחת תורה ]] יותר נעלה - שהרי "מעלין בקודש" וכו'.

ובהדגשה מיוחדת ב'''ראש חודש [[חשוון]]''' כי [[מצוות הקהל]] הייתה ב[[בית המקדש]] וסיום בניין [[בית המקדש ]] (הראשון) היה בחשוון, וגם חנוכת [[בית המקדש השלישי]] תהי' בחשוון אכי"ר - ועניין ההקהל בחשוון יש לו יותר כח להביא לחנוכת הבית בו בחודש.

*בתוכנם - חנוכת [[בית המקדש ]] הראשון היתה בחג הסוכות, וחג ו[[חג החנוכה ]] נקרא על שם חנוכת המזבח ובית המקדש השני.

חנוכה קשור באופן ישיר לנשים וילדים. הנשים חייבות בנר חנוכה משום "שאף הן היו באותו נס" ([[מסכת שבת |שבת]] כג, א), ו"על ידי אשה נעשה הנס" (פירש"י שם), וחנוכה הוא חג החינוך - ששייך במיוחד לחינוך ילדי ישראל.

על הבטחת הקדוש ברוך הוא ל[[אהרון הכהן]] ש"הנרות הללו אינם בטלים לעולם", מבאר [[הרמב"ן ]] (בפירושו על התורה, פרשת בהעלותך) שהכוונה היא לנרות חנוכה שקיימים בכל מצב - דהיינו, אף-על-פי שלעתיד לבוא מצוות בטלות, מכל מקום נרות חנוכה יהיו נצחיות.

כל '''נס פורים''' היה על ידי '''[[הקהל]]''' - כאשר נגזרה גזירת המן אמרה אסתר למרדכי ל[[מרדכי]] - "לך כנוס את כל היהודים" - [[מרדכי ]] כנס את כל הילדים ולמד עימם תורה - וכך התבטלה גזירת המן.

את '''חג הפסח''' חוגג כל עם ישראל מידי שנה, ונזכר בחירות ובהשתחררות מעול פרעה ומצריים ומצרים בפסח הראשון. אז, יצאו כל בני ישראל מארץ מצרים – - האנשים, הנשים והטף, כפי שכתוב "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו", במטרה לקבל את התורה ולהיות קשורים אל הקדוש ברוך הוא בלב ונפש – - "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

ב[[שנת הקהל]], [[הקהל בנפש האדם|משתחרר היהודי]] מכל המגבלות המונעות אותו לעבוד את השם, ו[[אחדות ישראל בהקהל|מתאחד]] עם כל היהודים בהתקשרות והתאחדות עם הקדוש ברוך הוא. הוא מתאמץ להפנים את המסר של [[מצות הקהל]], "[[ליראה את השם בימינו|ליראה את השם]]" ולקיים את מצוותיו מתוך תחושה של חורין מהיצר מ[[היצר הרע ]] ומ"מצרים" שמונעים ממנו לקיים את רצון הבורא ו"לקבל את התורה".

ובכח זה, מקיים היהודי את כל מצוות התורה של הקדוש ברוך הוא, מתוך קבלת עול, ומקבל את חג הפסח בהתרוממות רוח. התנהגות זו מהווה הכנה ראויה ל[[גאולה]] האמיתית והשלימה – - או אז נקיים את מצות הקהל בשלימותה, ולא רק בגשמיות – - בהתכנסות כל עם ישראל יחדיו בבית המקדש – - אלא גם ובעיקר ברוחניות, משוחררים מכל עול של "מצרים" ושל "פרעה", קשורים ודבוקים בקדוש ברוך הוא בצורה המוחשית ביותר, "תמיד כל הימים".

'''פסח שני''' היא מצוה שלא היתה כתובה בתורה מלכתחילה, עד שבאו היהודים שלא יכלו להקריב את הקרבן בפסח הראשון, ועל ידי טענתם, דרישתם ותביעתם – - זכו וקיבלו מצוה נוספת של "פסח שני" בו יכלו להשלים את קיום מצות הקרבת הקרבן, ולהקריבו חודש אחרי פסח הראשון.

מעובדה זו נמצינו למדים על כוחו של [[כל אחד מלך]] כל אחד מישראל, אשר ביכולתו לפעול על כמה שיותר יהודים – - אנשים, נשים וטף – - להוסיף בקיום המצוות באופן נצחי, בדיוק כשם שפעלו הבודדים בהיותם במדבר, בפסח שני הראשון.

וזהו הרי תוכנה של [[מצות הקהל בימינו]] – - בכוחו של יהודי [[תקיעה בחצוצרות|לפעול על יהודי שני]] להוסיף בקיום המצוות באופן נצחי, וכפי שכתוב בפסוק: "תמיד כל הימים".

וזהו הרי תוכן [[מצות הקהל]] – - חיבור כל עם ישראל באמצעות חיזוק הקשר ל[[הקב"ה|קדוש ברוך הוא]], חיזוק ה[[יראת שמים]], אהבת התורה ו[[אהבת ישראל]] בהתקהלותם יחד. ואם כן, בלב[[ל"ג בעומר ]] שבשנת הקהל מודגש במיוחד תוכן מצות הקהל הנצחי, לחזק את הנשמה ה[[נשמה]] האלוקית שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", בכזו צורה ש"תמיד כל הימים" יהיה היהודי קשור עם הקדוש ברוך הוא.

א) בימים שקדמו למתן תורה – - התאחד עם ישראל כולו, "כאיש אחד בלב אחד", האנשים וה'''נשים''' והטף. כמו כן ב[[מעמד הקהל]], הציווי הוא "הקהל את העם, האנשים '''הנשים''' והטף".

ב'''ראש חודש סיון''', בשנת היציאה ממצרים, התכנסו כל בני ישראל וחנו "נגד ההר", אל מול הר סיני בו תתרחש מתן התורה – - "כאיש אחד" משום שהיו "בלב אחד".

והיות שבכל שנה חוזרים הדברים על עצמם כפי שהיו בפעם הראשונה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ב[[שנת הקהל]], כאשר בשנה זו כל יהודי עושה את כל המאמצים לקיים את [[מצות הקהל]] [[הקהל בנפש האדם|בנפשו]] ו[[אחדות ישראל בהקהל|להתאחד]] עם יהודים נוספים, הרי שבראש [[חודש סיון ]] במיוחד מודגש תוכן שנה זו – - להתאחד על מנת לקיים את מצוות הקדוש ברוך הוא ביחד, כל עם ישראל לסוגיו – - הן האנשים, הן הנשים והן הטף.

עבודת [[חשבון נפש|חשבון הנפש]] ב'''חודש אלול''' של '''שנת הקהל''' מקבלת מימד עמוק ומיוחד, כאשר הסיכום של עבודת ה[[יהודי]] במשך השנה החולפת היא באופן שהוא מאחד, מקהיל ומקבץ את כל ה"[[מחשבה]], [[דיבור]] ו[[מעשה]]" הפרטיים שלו ב"[[בית המקדש]]" הפנימי שלו תוך התמסרות מליאה מלאה אל המלך - הקדוש ברוך הוא, על מנת להתכונן כראוי ליום הראשון בשנה הבאה [[ראש השנה]], ימים בהם יתבטא ביתר שאת יראת השם אותה ספג היהודי במשך שנת הקהל, באופן של "פעולה נמשכת".

וכל זה מתוך דגש על עניני של [[חודש אלול ]] - עניין ה[[תשובה]].