עריכת הדף "גלות"

'''גלות''' הוא כינוי למצב של מישהו שנאלץ לעזוב את מקומו הטבעי והרגיל. בדרך כלל השימוש במושג זה הוא על מצבם של [[בני ישראל]] בזמנים בהם הם אינם יושבים על אדמתם - [[ארץ ישראל]], ונתונים תחת שעבוד ה[[אומות העולם|אומות]]; וכן כש[[בית המקדש]] אינו בנוי. מבין הגלויות חמורה במיוחד הגלות הנוכחית והאחרונה, שהתארכה יותר מכל הגלויות.

[[תורת החסידות]] שמה את הדגש על משמעותה הפנימית והעיקרית של הגלות - הגלות הרוחנית, גלות ה[[שכינה]] - כאשר האור האלוקי אינו גלוי אלא נמצא בהסתר. בהתאם לכך, מתבארת עבודת בני ישראל בגלות כשליחות עליונה [[עבודת הבירורים|לברר את הניצוצות]]{{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/adhaz/toraor/1/5d&search=%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%AA [[תורה אור]] בראשית].}} ולגלות את האור האלוקי שוב ביתר שאת. כאשר עבודה זו מושלמת, מגיעה עת [[הגאולה האמיתית והשלימה]] - אז יתגלה אור ה' בעולם בשלימות.

ב[[שיחה|שיחותיו]] מבאר [[הרבי]] פעמים רבות, מהיבטים שונים, עד כמה מצב הגלות הינו מופרך ועד כמה הכרחי סיומו המיידי בגאולה האמיתית והשלימה.

==ענין הגלות ברוחניות==
[[תורת החסידות]] מאריכה לבאר את ההיבט הרוחני של הגלות, ואת אופן ההשפעה האלוקית בתקופת הגלות.

===האור האלוקי בגלות===
בזמן [[בית המקדש|הבית]], האיר האור האלוקי ב[[אור פנימי|פנימיות]] ובגלוי בבית המקדש, ויהודי היה יכול לראות את הקדושה בגלוי כמו ראיה ממש (כמאמר רז"ל{{הערה|[[מסכת חגיגה|חגיגה]] ב, א.}} "כשם שבא לראות כך בא ליראות"). ואילו בזמן הגלות האלוקות נמצאת בהסתר ולכן העולם נראה כמציאות בפני עצמו.

האור האלוקי המאיר בזמן הגלות, הוא [[אור מקיף]], שהשפעתו על העולם אינה באופן ישיר, ולכן הוא אינו מורגש. זו הסיבה לכך שבזמן הגלות נמצאים [[בני ישראל]] בשפל ולא נכרת מעלתם - כיון שכאשר ההשפעה היא באופן מקיף, לא נרגש ההבדל בין עליון לתחתון. ולכן גם בזמן הבית - כאשר ההשפעה הייתה באופן פנימי - יהודי שעבר על [[כרת]] ו[[מיתה בידי שמים]] הפסיק לקבל את חיותו, אך בזמן הגלות יכול יהודי עובר עבירה לקבל חיות ושפע בעולם הזה.

לכן מצב הגלות נקרא "[[שינה]]" למעלה (כביכול) - כיון שבזמן השינה לא נרגשים כוחותיו הפנימיים של האדם, והחיות שלו היא רק באופן מקיף. בזמן השינה גם לא ניכרת מעלת המוח שבראש על שאר האברים.

===עבודת ה' בגלות===
{{ערך מורחב|עבודת הגלות}}
מכך נגזר הבדל משמעותי בין אופן [[עבודת ה']] בזמן הבית, לעבודה בזמן הגלות: בזמן [[בית המקדש]] - כאשר יהודי ראה אלוקות בגלוי - היה בכוחו לעבוד את ה' מתוך [[ביטול]] פנימי, היינו, שב[[מוח|מוחו]] הוא מבין וב[[לב|לבו]] הוא מרגיש את הצורך לעבוד את ה'. ואילו בזמן הגלות - כאשר אין ראיית אלוקות - העבודה יכולה להיות אך ורק מתוך ביטול חיצוני, היינו, שהיהודי שומר על עצמו מלעבור בפועל על רצון ה', אולם במוחו וליבו הוא אינו חדור בביטול ועבודתו נעשית בקרירות{{הערה|ראה [[לקוטי תורה]] ברכה צח, ב. [[ספר המאמרים]] [[תש"ט]] ד"ה קול דודי ע' 109. [[ספר המאמרים מלוקט]] ח"ב ד"ה ונחה עליו רוח ה' תשכ"ה. ועוד.}}.

מסיבה זו נמשלה הגלות ל[[עיבור]] (וה[[הגאולה האמיתית והשלימה|גאולה]] ללידה): כיון שעל העובר אמרו [[חז"ל]]{{הערה|[[מסכת נדה|נדה]] ל, ב.}} "למה הולד דומה במעי אמו - לפינקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת.. ופיו סתום וטבורו פתוח". כאשר ראשו של הולד בין ברכיו, הוא אינו יכול לחשוב, להרהר ולראות. בדומה לכך גם בני ישראל בזמן הגלות לא יכולים לראות אלוקות. "פיו סתום וטבורו פתוח", היינו שהולד אינו יכול לאכול את מזונו דרך הפה ולהזין בכך את המוח והלב, אלא ה[[מזון]] נכנס דרך הטבור ומזין אך ורק את אברי הגוף. בדומה לכך, "מזונם" של בני ישראל בזמן הגלות - קיום ה[[מצוות]] - אינו מזין את הלב והמוח, [[ידיעת ה']] ו[[אהבת ה'|אהבתו]], אלא נעשה בצורה טכנית בלבד{{הערה|[[תורה אור]] וארא נה, א.}}.

===השינויים ההלכתיים בגלות===
להבדל בין זמן הבית לזמן הגלות, מבחינת ההסתר על האור האלוקי, ישנן גם כמה השלכות הלכה למעשה:
*'''חומרות ודקדוקי סופרים''' - בזמן הבית היה קל לעבוד את ה' ולהתעורר ב[[אהבה]] אליו, אך בזמן הגלות נתמעטו הלבבות וקשה יותר להתעורר באהבת ה'; מסיבה זו נוספו בגלות עוד הרבה דקדוקים וחומרות שתיקנו [[חז"ל]], שלא היו בזמן הבית{{הערה|לקוטי תורה מטות פה, א.}}.
*'''[[יום טוב שני של גלויות]]''' - בזמן הבית, ה[[נשמה|נשמות]] היו גבוהות יותר והיו יכולים לקבל את ההתגלות האלוקית המאירה ביום טוב ביום אחד. אך בזמן הגלות ה[[נשמה|נשמות]] נמוכות יותר, והגילוי צריך לרדת מדרגה לדרגה, לכן נדרשים שני ימים יום טוב כדי לקבל אותו{{הערה|לקוטי תורה שמיני עצרת צא, ג.}}.

==המצאות השכינה בגלות==
ב[[תורת החסידות|חסידות]] מבואר רבות, על כך שה[[שכינה]] נמצאת תמיד עם [[בני ישראל]] בגלות אף שלא תמיד מרגישים אותה{{הערה|לכאורה, אף שהלשון הוא שה'''שכינה''' נמצאת בגלות, מלקוטי שיחות ח"ט שיחת נצבים א' ס"י יש לדייק שה'''עצמות''' נמצא עם בני ישראל בגלות.}}. כמאמר [[רשב"י]]{{הערה|שם=מגילה|[[מסכת מגילה|מגילה]] כט, א.}}: "כמה חביבין ישראל לפני [[הקב"ה]] - שבכל מקום שגלו שכינה עמהן, גלו למצרים שכינה עמהן.. גלו לבבל שכינה עמהן.. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך - והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד ש[[הקב"ה]] שב עמהן מבין הגליות". ענין זה מתאים לדין{{הערה|[[מסכת מכות|מכות]] י, א. [[רמב"ם]] הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ז' הלכה א'.}} "תלמיד שגלה, מגלין רבו עמו"{{הערה|שם=כ|שיחת כ' טבת [[תשמ"ה]] (התוועדויות חלק ב' ע' 1025-6).}}.

[[הרבי]] מבאר כי שני ענינים מודגשים בכך: (א) מחד גיסא, אין המדובר רק ש[[הקדוש ברוך הוא]] '''נמצא''' בגלות, אלא הכוונה היא שהוא '''סובל''' (כביכול) את צרת הגלות, כמו שכתוב{{הערה|ישעיה סג, ט.}} "בכל צרתם '''לו''' צר"; וכפי הדיוק '''מגלין''' רבו עמו, היינו שהרב סובל בצער הגלות{{הערה|שם=כ}}. (ב) לאידך, אין הכוונה רק ש[[הקדוש ברוך הוא]] מצטער בצער הגלות, אלא הוא עצמו נמצא עם בני ישראל - לא כמלך הנמצא בהיכלו ומצטער מצרת בנו הנמצא בגלות, אלא כיורד עם בנו לגלות, או שגם טוחן עמו בבית האסורים{{הערה|לקוטי שיחות חלק ט' הנ"ל ובהערה 35 שם.}}.

בכך גם מודגש ההכרח לבואה המיידי של הגאולה במהירות האפשרית, שכן לא רק בני ישראל סובלים בגלות, אלא גם [[הקדוש ברוך הוא]] כביכול{{הערה|שיחת [[ל"ג בעומר]] תשד"מ (לקוטי שיחות חלק כ"ז ע' 290). ש"פ יתרו [[תשמ"ה]] (התוועדויות חלק ב' ע' 1206). ועוד.}}.

הרבי מדגיש את העובדה שהשכינה נמצאת עד '''הרגע האחרון''' של הגלות ("כשהן עתידין ליגאל") יחד עם בני ישראל. לא ש[[הקדוש ברוך הוא]] יוצא מהגלות ולאחר מכן מוציא את בני ישראל, אלא הוא נמצא עם בני ישראל עד לגאולה{{הערה|לקוטי שיחות חלק ט' הנ"ל. שיחת [[ל"ג בעומר]] [[תשמ"ג]] (לקוטי שיחות חלק ל"ז ע' 136). [[ל"ג בעומר]] תשד"מ הנ"ל.}}.

המקום המיוחד והעיקרי בו נמצאת השראת השכינה בגלוי - הוא ב[[בית הכנסת|בתי הכנסיות]], ובהם גופא, במיוחד בבית הכנסת של [[נשיא הדור]] - כדברי ה[[גמרא]]{{הערה|שם=מגילה}}: "ואהי להם למקדש מעט - אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל, ור"א אמר: זה בית רבינו שבבבל". מכך מובן גם שבשעת הגאולה ("כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן"), תתחיל גאולת השכינה מאותו מקום בו שרתה קודם לכן - זאת אומרת, ש[[בית המקדש]] יתגלה תחילה בבית הכנסת של נשיא הדור (דהיינו - [[770]]), ומשם ישוב ל[[ירושלים]]{{הערה|ראה בארוכה [[קונטרס בית רבינו שבבבל]].}}.

==הגאולה כמטרת ופנימיות הגלות==
ב[[תורת החסידות|חסידות]] מבואר, כי למרות שהגלות היא ירידה גדולה והסתר פנים, לאמיתו של דבר הסתר זה אינו מוחלט. זאת מכיוון שמטרת הגלות היא הכנה לעלייה הגדולה של הגאולה. יתירה מכך, הגלות עצמה מהווה שלב בעלייה, היא אינה רק הכנה אלא שבה עצמה מתגלים הגילויים הנעלים ומאפייניה הם תוצאה מהתגלות זו, אלא שזה הוא רק 'פנימיות' הגלות, ובגלוי הגלות היא ירידה והסתר פנים, (הסיבה לכך הוא משום שהגלויים אינם נמשכים בגלוי בעולם הזה הגשמי ויתגלו בגאולה השלימה).

זהו ההסבר לכך שאודות רגע החורבן, אמרו חז"ל{{הערה|[[מסכת יומא|יומא]] נד, ב.}}: "אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה" - מצב המעיד על הקרבה וגילוי של [[הקב"ה]] לעם ישראל,{{הערה|"כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום: הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה סימן ש[[הקב"ה]] אוהב את ישראל" (רש"י [[מסכת בבא בתרא|בבא בתרא]] צט, א).}} בניגוד מוחלט למצב הגלוי באותו הזמן. וזאת מכיוון שתוכנו הפנימי של הגלות הוא הכנה והתחלה לגילויים שיהיו בגאולה, ובקודש הקדשים האיר מהותם האמיתי של החורבן והגלות, שהוא גילוי הקשר הפנימי ביותר של [[בני ישראל]] ו[[הקדוש ברוך הוא]] ולכן עניין זה האיר שם בגלוי. לכן ברגע החורבן שאז הייתה המשכת האור האלוקי הנעלה, בדוגמת מאמר חז"ל{{הערה|יבמות סב, ב.}}: "חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך", נראה בגלוי עניין זה בקודש הקדשים. ומאז, וכתוצאה מזה כל ימי הגלות התגלות זו נמשכת יותר ויותר (כהתפתחות העובר בבטן אמו, הנמשך לאחרי הפקידה) עד שתתגלה בגלוי בגאולה השלימה (לידה).{{הערה|[[לקוטי שיחות]] חלק ב' שיחת דברים ס"ד. ספר המאמרים מלוקט חלק ב' ע' רסט.}}.

באופן זה מוסבר גם ה[[מדרש]]{{הערה|ירושלמי ברכות פ"ב הלכה ד'.}} שביום [[חורבן בית המקדש]] נולד ה[[מלך המשיח|משיח]] - הרגע הראשון של החורבן, הביא עמו מיידית את התחלת תהליך הגאולה, שהיא היא מטרתו האמיתית של החורבן (כ"סותר על מנת לבנות"){{הערה|לקוטי שיחות חלק כ"ט ע' 13, שיחת דברים-שבת חזון.}}. 

===משלים לנושא===
כמה וכמה משלים הובאו בחסידות, הממחישים את הירידה בחיצוניות שבפנימיותה מהווה עליה גדולה:

*'''[[מלאכת זורע|זריעה]] ''' - כשם שכאשר זורעים את הגרעין, הוא נטמן באדמה ונרקב, אך על ידי זה [[צומח]] הרבה יותר - כך עבודת בני ישראל בגלות היא ה[[מלאכת זורע|זריעה]] המביאה את צמיחת הגאולה{{הערה|[[תורה אור]] ו[[תורת חיים]] ריש פרשת בשלח. ועוד.}}.

*'''מסחר''' - כשם שהסוחר מפזר את כל כספו על מנת להגיע לרווח גדול בהרבה, כך פיזור בני ישראל בגלות הוא על מנת להגיע לרווח הגדול של הגאולה{{הערה|[[מאמרי אדמו"ר הזקן]] - פרשיות, ע' קפד.}}.

*'''השפעה מרב לתלמיד''' - כאשר רב מלמד את תלמידו, עלול להיות מצב שבו נופל לרב רעיון חדש ועמוק. על מנת שיוכל להעביר את הרעיון לתלמיד כראוי, עליו לעצור את שטף הלימוד וההשפעה לתלמיד, ולהתרכז בקליטת הרעיון החדש שנפל במוחו. וככל שהרעיון עמוק יותר, כך הפסק ההשפעה ארוך יותר; אך הפסק זה בהשפעה הוא חיצוני, ולאמתו של דבר, הוא מראה על אהבתו של הרב לתלמיד ורצונו להעביר לו את הרעיון העמוק יותר{{הערה|לקוטי שיחות חלק ב' שיחת דברים ס"ד.}}.

*'''אב המסתתר מבנו''' - לפעמים מסתתר האב מבנו על מנת לעורר את הבן לחפשו. על הבן להבין שהסתר זה אינו אמיתי, אלא האב נמצא איתו. כאשר הוא מבין זאת, הוא מחפש את האב ומוצא אותו שוב - ואז ה[[אהבה]] ביניהם גדלה ביתר שאת{{הערה|לקוטי תורה תבוא מד, ד. [[נר מצוה ותורה אור]] הקדמה לשער האמונה ב, ב.}}.

*'''לידה''' - ימי הגלות נמשלו לתשעת חודשי העיבור. והלידה לגאולה.

===העבודה לגלות את פנימיות הגלות===
לאור הנ"ל, מוסבר ב[[תורת החסידות]] כי ענין זה עצמו הוא עבודה עיקרית של בני ישראל בגלות: להכיר בכך שהגלות אינה אלא גילוי נעלה יותר, ולגלות את פנימיותה האמיתית - ובאופן אוטומטי מתגלית ה[[גאולה]]{{הערה|שיחות ה[[דבר מלכות]] [[דבר מלכות תזריע מצורע|ש"פ תזריע מצורע]], [[דבר מלכות אחרי קדושים|אחרי קדושים]] תנש"א. [[דבר מלכות שמות|שמות]] [[תשנ"ב]]. ועוד.}}.

ענין זה מרומז גם בשמה של ה'''גאולה''' - המכילה אותם [[אותיות]] של המילה '''גולה''', רק בתוספת אל"ף:

כיון שהגלות בפנימיותה היא גילוי אלוקי נעלה יותר - לכן הגאולה אינה '''מבטלת''' את הגלות, אלא רק מכניסה ומגלה את האל"ף - [[אלופו של עולם]], [[הקדוש ברוך הוא]] - בתוך הגולה-גלות. כל הדברים החיוביים שישנם בגלות ישארו גם בגאולה, אלא שתתגלה פנימיותם האמיתית - כיצד הם מגלים את כבודו של [[הקדוש ברוך הוא]] בעולם{{הערה|לקוטי תורה בהעלותך לה, ג. שיחות ה[[דבר מלכות]] - [[דבר מלכות תזריע מצורע|ש"פ תזריע מצורע]], [[דבר מלכות אחרי קדושים|אחרי קדושים]] ו[[דבר מלכות אמור|אמור]] [[תנש"א]].}}.

[מסיבה זו, מדגיש [[הרמב"ם]] שענינו של [[מלך המשיח]] אינו לעשות אותות ומופתים, ועניינה של הגאולה אינו לשנות את [[טבע|טבע העולם]]; בכך כוונתו להדגיש את הרעיון הנ"ל - שהגאולה חודרת בתוך הגלות ומגלה את פנימיותה החיובית, מבלי "לשבור" ולבטל אותה באמצעות שידוד מערכות הטבע{{הערה|שיחת אחרי קדושים הנ"ל סעיף ג'.}}].

==היחס לגלות==
על פי ההסברים הנ"ל במהותה של הגלות - מבואר באריכות בחסידות ובמיוחד בשיחות הרבי, כיצד צריך להיות יחס היהודי לגלות. על היהודי לכלול בתוכו את שני הצדדים - מצד אחד, לעשות ככל שביכלתו לעמוד בתוקף ולמלא את שליחותו בתוך זמן הגלות, בלי להתפעל מהחושך וההסתר; ומצד שני, להכיר בכך שהגלות היא מצב זמני, למאוס בה ולתבוע בכל נפשו את הגאולה{{הערה|ראה שיחת ש"פ ויגש [[תשמ"ז]] סעיף י' ([[ספר השיחות]] חלק א' ע' 226). ועוד.}}.

===עמידה בתוקף בזמן הגלות===
בשיחת [[ג' תמוז]] [[תרפ"ז]], טרם צאתו לגלות ב[[קוסטרמה]] תחת שבי הקומוניסטים, נשא [[אדמו"ר הריי"צ]] דברים תקיפים באזני קהל המלווים הגדול, ובו חזר על דברי אביו [[אדמו"ר הרש"ב]] (כאשר דרשה הממשלה ב[[אסיפת הרבנים עת"ר|אסיפת הרבנים]] להנהיג שינויים ב[[חינוך]] ובעניני רבנות):

{{ציטוט|מרכאות=כן|מקור=לקוטי דבורים (בלה"ק) חלק ד' ע' 933, ועוד
|תוכן=לא מרצוננו גלינו מ[[ארץ ישראל]], ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל. אבינו מלכנו יתברך הגלנו מאדמתינו ושלח אותנו בגלות, והוא יתברך יגאלנו ויקבץ נדחינו.
אבל זאת ידעו כל העמים אשר על פני האדמה: רק [[גוף|גופותינו]] ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל [[נשמה|נשמותינו]] בגלות לא ניתנו ובשעבוד מלכויות לא נמסרו. חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, אשר בכל הקשור לדתנו, לתורת ישראל מצותיה ומנהגיה, אין מישהו יכול לכפות עלינו את דעתו ואין שום כח של כפייה רשאי לשעבדנו}}

על דברים אלו חזר הרבי פעמים רבות. הרבי מבאר כי לאמתו של דבר ה[[נשמה]] נמצאת תמיד מעל הגבלות הגלות.

ואף שהגלות הרי פועלת גם על הנשמה, כפי שנתבאר לעיל (בפסקה [[גלות#עבודת ה' בגלות|עבודת ה' בגלות]]) - הרי כאשר יתבונן יהודי בכך שגלות זו היא על פי רצון ה', ובוודאי שכוונתו בירידה היא לטוב ולצורך עליה, מובן אם כן שגם לעבודה בזמן הגלות יש תוקף נצחי, ואפילו יותר מבזמן הבית. והתבוננות זו תביא ליהודי חיזוק להתגבר על הסתר הגלות. יתירה מזו, גם כאשר היהודי אינו מרגיש '''באמת''' את התוקף והעילוי שנפעל על ידי הגלות, '''עצם המחשבה''' על כך גורמת לו לצאת מהגבלות הגלות (כי "במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא"){{הערה|[http://chabadlibrary.org/books/admur/mlukat/4/10/index.htm מאמר ד"ה אך בגורל [[תשל"ה]] סעיף ז'].}}.

בשיחות רבות מדגיש הרבי את הצורך לעמוד בתוקף ולא להתפעל מהגלות, וכך למלא את השליחות בגאון ולהצליח לשגשג בגשמיות וברוחניות גם בזמן הגלות{{הערה|ראה שיחות: ש"פ ויגש תשמ"ז, תנש"א, תשנ"ב. (פנחס תנש"א?). בראשית תשנ"ב. ועוד.}}.

===הדרישה לצאת מהגלות===
{{ערך מורחב|ערכים= [[ציפיה לגאולה]], [[עד מתי]]}}
לאידך, מדגיש הרבי פעמים רבות עד כמה הגלות היא מופרכת וכל רגע נוסף בה הוא אסון, שאמור לזעזע את היהודי ולגרום לו לצעוק לקדוש ברוך הוא שיסיים את הגלות{{הערה|ראה שיחות: לקוטי שיחות חלק ב' הוספות לחג הפסח ס"ד. הושענא רבה תשד"מ. ועוד.}}.

ענין זה מבואר במאמר חז"ל{{הערה|[[מסכת סוכה|סוכה]] נב, ב.}} שאחד הדברים ש[[הקדוש ברוך הוא]] מתחרט על בריאתם, הוא הגלות. ומכך מובן, שבריאתה אינה במטרה להשאיר את בני ישראל בגלות חס ושלום, אלא היא מיועדת להתבטל{{הערה|לקוטי שיחות חלק כ"ד שיחת תבוא ב', ע"ש.}}.

הרבי מסביר כי גם במצב של גאולה רוחנית, גאולה פרטית, או במצב של רווחה בגשמיות וברוחניות - ההכרח לזעוק "עד מתי" ולדרוש את הגאולה הוא בתקפו. וזאת משום שלגבי גילוי הקשר של בני ישראל עם הקדוש ברוך הוא, וגילוי האלוקות בעולם, שיהיה בגאולה - גם השלימות היחסית בגלות, אינה נחשבת למאומה{{הערה|שיחת כ"ה [[אלול]] תנש"א. ספר המאמרים מלוקט חלק ו' ד"ה ואתה תצוה [[תשמ"א]] סעיף ט'. ועוד.}}.

==גלות פרטית==
בנוסף לענינה של הגלות הכללית - גלות השכינה ועם ישראל - ניתן דגש ב[[תורת החסידות]] גם על הגלות הפרטית ב[[עבודת ה']] של כל יהודי.

בחסידות{{הערה|[[תניא]] [[אגרת הקודש - סימן ד'|אגרת הקודש סימן ד']]. לקוטי תורה במדבר ב, ב. ועוד.}} מבואר כי העובדה שפנימיות הלב, [[עצם הנשמה]] של היהודי נמצא בהעלם והסתר, והיהודי איננו מרגיש בגלוי את [[נשמה|נשמתו האלוקית]] שרצונה להדבק בה' גובר על שאר הרצונות האחרים - הוא לפי שהניצוץ האלוקי שבנשמתו נמצא בגלות, והוא מכוסה ומוסתר בעניני העולם והתאוות.

כאשר יהודי עובר [[עבירה]], הוא גורם לירידה וגלות חמורה יותר כאשר הוא מסתיר על גילוי נשמתו עוד יותר וממשיך השפעה אלוקית ל[[קליפות]]. כאשר יהודי חוזר ב[[תשובה]], הוא מגלה את נשמתו שוב ומסלק את השפעת השכינה מהקליפות חזרה למקומה, בדומה לשיבת השכינה הכללית בגאולה{{הערה|[[תניא - פרק י"ז|תניא פרק י"ז]]. [[אגרת התשובה - פרק ו'|אגרת התשובה פרק ו']]. ועוד.}}.

כשם שבגלות ישראל הכללית נאמר{{הערה|שם=מגילה}} ש"בכל מקום שגלו שכינה עמהן", כך גם בגלות ה[[נשמה]] האלוקית - על יהודי לזכור שלמרות היותו נמצא במצב שפל ואינו מרגיש את אור הנשמה, השכינה נמצאת עמו בכך שניתן לו הכח להתבונן ב[[אחדות ה']] וכך להרגיש אלוקות{{הערה|לקוטי תורה בחוקותי מח, ד. ועוד.}}.

אמנם, הכח לצאת מהגלות הפרטית כיום אינו בשלימות; ואף שעל ידי ההתבוננות יכול היהודי לגלות את פנימיות נשמתו בשעת ה[[תפילה]] וכדומה - בסופו של דבר עדיין תשאר ה[[נשמה]] בהסתר מסויים. ושלימות יציאת ה[[נשמה]] מהגלות תהיה רק כשיבוא ה[[משיח]] בגאולה הכללית, וה[[נשמה]] תתגלה בשלימות{{הערה|אגרת הקודש שם.}}.

==ראו גם==
*[[עבודת הגלות]]
*[[סיום עבודת הגלות]]
*[[עקבתא דמשיחא]]
*[[ערי מקלט]]

==לקריאה נוספת==
*[[מגולה לגאולה]], חלק ראשון - "גלות"

==קישורים חיצוניים==
*'''[http://chabad.info/video/rebbe/moshiach-rebbe/%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95%D7%9C%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%AA/ מה לבני ישראל ולגלות?!]''' - משיחת ג' טבת [[תשמ"ו]] {{אינפו}}{{וידאו}}

{{בין המיצרים}}
{{גאולה ומשיח}}
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:גאולה ומשיח בזמן הגלות]]