אברהם ישעיהו קרליץ

רבי אברהם ישעיה קרליץ, (תרל"ח - תשי"ד) נולד לאביו רבי שמריהו יוסף, שהיה רב בעיירה קוסובה, ולאמו הייתה בתו של הרב שאול קצנלנבוגן שהיה רבה של קוסובה ולאחר מכן רבה של קוברין.

רבי אברהם ישעיה פרסם את ספרו הראשון בשם "חזון איש" עוד בקוסובה, בעילום שם. כן היה מפרסם מאמרי עת בעלונים שונים שיצאו באותה עת, תחת שם הכותב "אי"ש החפץ בעילום שמו". רבי חיים עוזר גדרוזוניסקי הכירו והעריכו, ואף הגיב על דבריו באותם עלונים. הוא היה מתבודד בבית המדרש ולמד לבדו בהתמדה כשאיש אינ ויודע את טיבו.

מסופר כי בעת שחיפש הסכמה לאחד מספריו, שלח את אחיו לבקש הסכמות מאחד מגדולי ישראל. כאשר הוא ראה את הספר, הוא לא הסכים להעניק בשום פנים ואופן הסכמה לספר, מכיון שטען כי יש כאן חוצפה ועזות, כי לא שייך בימינו לחבר ספר עמוק כזה, ולכן וודאי שמחבר הספר מצא כתבי יד של אחד מהראשונים ומייחסם לעצמו. כאשר הגיעו הדברים לאוזני החזון איש, לא נטל יותר הסכמות מאיש, שהרי יש לך הסכמה טובה מזו?

עלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד. כאן החל לעורר על נושאים שונים בהלכה ומחה על כל פרצה. הוא ארגן מחאות נגד החולבים בשבת, נגד המוכרים את שדותיהם בשמיטה בסוברו שזה חוכא וטלולא כל המכירה.

פסקיו בסוגיית קו התאריך

כאשר שהו הפליטים בעיר קובה שביפן, חוללה סערה תורנית בכל רחבי תבל, בשל בעיית "קו התאריך" והפרשי השעות בין העולם המערבי ויפן. יתכן מאוד שביפן חלה השבת באיחור של יום לעומת ארץ ישראל, דהיינו ביום שנחשב בעולם המערבי כולו כיום ראשון בשבוע.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר התיישבו ביפן יהודים מעטים. הם פנו אל רבה של קהילת העיר חרבין (במדינת מנצ'וריה - מדינת נידחת במרכז אסיה) הגאון הרב משה אהרן קיסלוב, והוא פסק כי הפרש השעות וקו התאריך אין בו בכדי לשנות את התאריך; וביפן יש לקבל את השבת מספר שעות לפני שהיא נכנסת בארץ הקודש.

בימי מלחמת העולם השניה, כאשר הגיעו אלפי פליטים ובהם התמימים לקובה שביפן, הפולמוס התעורר מחדש, התברר כי יש דיעות הלכתיות הסותרות זו את זו, ועד מהרה הפכה השאלה לנושא הראשון במעלה שעלה על שולחנם של גדולי הפוסקים. במחצית השנייה של שנת תש"א, הייתה זו אחת השאלות התורניות המרכזיות ביותר שנידונו בקרב רבנים ברחבי שלוש יבשות. בבריסק שבליטא, בקובה שביפן, בשנחאי שבסין, בניו יורק שבארצות הברית, ובארץ הקודש.

הפליטים ביפן נחלקו לשתי קבוצות - חלקם שמרו שבת ביום בו היפנים קוראים לו שבת, וחלקם ביום הנחשב ליום ראשון. בכדי להמעיט במחלוקת הוחלט על ידי שני הצדדים שבמשך שתי היממות שתי הקבוצות יזהרו ממלאכות דאורייתא. האדמו"ר מאמשינוב ששהה במקום, הציע לשמור יומיים שבת על ידי כולם וחלק מבני הקבוצה שמעו בקולו. אך הבעיה החריפה כאשר הגיע יום הכיפורים, כאשר לא ידעו באיזה יום לצום, וכן בראש השנה, מכיוון שראש השנה (תש"ב) חל ביום שני בשבוע, יאלצו אפוא לשמור חמשה ימים כשבת ויום טוב - דהיינו, בשבת וראשון בגלל שבת, ומיד אחר כך שני, שלישי ורביעי כראש השנה.

פניות בנושא הגיעו לגדולי ההוראה, ובהם לרבנים המתגוררים במדינות הסמוכות ליפן, כמו הרב מאיר אשכנזי רבה של שנחאי, והרב קיסלוב רבה של חרבין. מאידך תלמידי הישיבות החסידיות פנו אל רבותיהם. ביום שישי ט"ו במנחם אב תש"א, הגיע במברק פסקו המהפכני של ה'חזון איש', שפסק בצורה החלטית כי יש לשמור על יום ראשון היפני כשבת היהודית. לפסק זה הסכים גם הגרי"ז מבריסק כמו שהיה מקובל בידו פסקו של אביו רבי חיים בענין, זמן קצר לאחר מכן הגיעו תשובות הפוכות לחלוטין, בהן תשובות של כל גדולי ישראל: האדמו"ר מגור, הרב איסר זלמן מלצר, הרב צבי פסח פרנק רבה של ירושלים, והרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, שפסקו כי יש לשבות ביום השבת המקובל ולא ביום ראשון.

בשבתות הבאות נשמעו בקובה קולות סותרים; הפליטים שמעו והשמיעו קולות הפוכים מחדרים סמוכים. בו בזמן שבחדר אחד נשמע קולו של הקידוש, הרי שבחדר השני נשמע קול ההבדלה.

בסופו של דבר, ביום הכיפורים רוב התלמידים כבר ממילא הגיעו לשנחאי, לאחר שבשלהי חודש מנחם אב הוגלו על ידי היפנים לשנחאי. במקום זה כבר היה ברור לכולם כי הקביעות היא כבכל העולם. רק קבוצה קטנה, שהורכבה ברובה מבני ישיבות, נותרה עוד בקובה, והם הגיעו לשנחאי מספר חודשים אחר כך. אלה נחלקו ביום הכיפורים לשלוש קבוצות: חלק קיימו פסק החזון איש, "אכלו ברביעי וצומו בחמישי". דהיינו כמו ששבת חלה ביום ראשון. היו שקבעו את יום רביעי בשבוע כיום הכיפורים, וחלק צמו במשך יומיים רצופים. ואילו כמה, ובהם חסידי חב"ד, קיבלו את יום רביעי כיום הכיפורים, ואילו למחרת אכלו ל'שיעורין'.

הרבי מה"מ דיבר על כך בעת הסעודה של מוצאי יום הכיפורים בשנת תשכ"א. הרבי הזכיר כי ביפן נהגו חסידי חב"ד לחומרא ושבתו מעשיית מלאכה שני ימים, וכן בנוגע ליום הכיפורים השתדלו לאכול ביום השני פחות מכשיעור.

(שאלה זו התעוררה שוב בעניין ספירת העומר, כאשר הרב בצלאל ווילשאנסקי נסע בחודש אייר תש"ט מפריז לאוסטרליה, ושאל את הרבי מה"מ בקשר לספירת העומר - האם השתנתה לגביו הספירה, ומתי יחגוג את חג השבועות אותו צריך לחגוג ביום החמישים? על כך השיבו הרבי בפלפול ארוך המודפס ב'אגרות קודש' כרך ג' (אגרת תצד) בשנים מאוחרות יותר. המליץ הרבי מה"מ בגלל הספיקות שבדבר, שלא לעבור את 'קו התאריך' בימי ספירת העומר, וכאשר שלוחים נסעו למזרח, היו עוצרים בארץ הקודש, ורק אז היו ממשיכים הלאה).בית משיח עמ' 612

בור על גבי בור

לחזון איש היו גם חיכוכים הלכתיים עם אדמו"ר הריי"צ, כאשר אדמו"ר הריי"צ רצה להנהיג את שיטת המקוואות של אביו אדמו"ר הרש"ב, של בור על גבי בור, פסק החזון איש כי הדבר הינו בעייתי.

כאשר הגאון החבד"י רבי אברהם חיים נאה הוציא את קונטרס השיעורים שלו בשם שיעורי תורה, חלק החזון איש על הקונטרס, וסבר כי השיעורים הינם שונים בהחלט. חרף המחלוקת נפגשו, ואף התייחסו בכבוד אחד לשני.

וכך מסופר בהמבשר במלאת 55 שנה לפטירת הגר"ח נאה:

"תחילה עלינו לדעת, כי למרות שידוע לכולם על התנצחותם הבלתי פוסקת של הני גדולים בעולמה של הלכה, אך בין גדולים אלו שררה ידידות מיוחדת במינה, עד שהחזו"א התבטא פעם ואמר: "הבר פלוגתא היחידי שאני מכיר בו, הוא ר' אברהם חיים נאה".

"ובענייני שביעית היה החזו"א סומך ידיו על ר' חיים נאה ללא כל פקפוק, ויש מסמכים המוכיחים זאת בבירור. ר' חיים נאה אף מציג בספרו 'שיעור מקוה' מכתב שהחזו"א שלח לו בהערכה ובידידות, כאשר הגר"ח מקדים למכתבו וכה כותב: "ואחד מגדולי דורנו הגאון האדיר ר' אברהם ישעיה קארעליץ שליט"א בעל חזון איש, במכתבו אלי, מבאר שרק פה בארץ שמע, שאין שיעורי הגולה מתאימים עם שיעור הרמב"ם".

"להלן מספר ביטויים מתוך מכתב החזון איש המעיד על הידידות המיוחדת עם הגר"ח נאה "כבוד ידיד נפשי שליט"א. אחדשה"ט ושלום תורתו באהבה. מצאתי לנכון לפרש הדברים בנוגע לדבר העומד ברומו של עולם, ר"ל שיעורין!... בהמשך כותב לו החזו"א והנני מקדים דברי זולתי, על דעת כתר"ה הרחבה, והחזו"א מסיים את מכתבו: כי אני מכיר היטב את שיטת זולתי, ומכובדת אלי בכל גודל הכבוד. אבל א"א לי לכבוש מה שלבי אומר לי, ומוכרח אני להגיד את השואלים את הנראה לי.

"במכתבו של הגר"ח להחזו"א בעניני שמיטה כותב לו ר' חיים נאה בזה הלשון: "לכבוד הגאון פאר הדור ציס"ע וכו' כקש"ת מו"ה אברהם ישעי' קרליץ שליט"א בעל חזון איש, זקני שואלו במכתב שאלה בענייני שמיטה, והחזו"א משיבו בידידות מיוחדת כפי שרואים במכתב".

בספר "מעשה איש" מסופר מעדותו של הגרי"מ זכריש מתלמידי החזו"א, שכשהגיע ר' חיים נאה לחזו"א לבקרו, ליוהו החזו"א בהיפרדו ממנו עד מחוץ לגדר שבחצרו, כיבוד לא שגרתי ונדיר אצל החזו"א שהפליא את כל הציבור שנכחו שם.

מסופר שהרב עובדיה יוסף בצעירותו נפגש עם ה"חזון איש" על מנת לשכנעו שר' חיים נאה צודק בנושא השיעורים, אך ה"חזון איש" לא קיבל את דבריו.