או"א עילאין

או"א עילאין" הוא יחוד פנימיות חכמה ובינה (לעומת או"א תתאין שהוא יחוד חיצוניות חכמה ובינה).

ה"צורך" בשני אופני היחוד

כללות ה'צריכותא' בשני אופני יחוד אלו היא, שיחוד חיצוניות חכמה ובינה הוא יחוד תמידי שלצורך קיום העולמות (ועליו נאמר שחכמה ובינה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין" ), ואילו יחוד פנימיותם עניינו הבאת הבריאה לתכליתה: המשכת אור חדש וגילוי האלוקות בעולם.

הקושי שביחוד

אבל דא עקא, חכמה ובינה מצד מהותם הם הופכים ממש: חכמה היא "אין", אין לה שום גדר (כי אי אפשר להגדיר דבר שאינו קיים) - ובינה היא "יש" (כי כל עניינה של הבנה והשגה הוא להגדיר ו"לתפוס" את השכל מכל צדדיו). ולכאורה לא רק ש'אין' לא יכול להוות מקור ל'יש' ו'יש' לא יכול להפוך ל'אין', אלא שלא שייך שום חיבור ביניהם (במקום שאין מציאות לא יכולה להיות 'מציאות', ובמקום שיש מציאות לא שייך לומר שהיא אינה קיימת).

ובמילים אחרות: חכמה היא ביטול - ולכן היא בקירוב לאלוקות (ויכול להתלבש בה אור הקו, שבו מלובשת עצמות אין סוף), ובינה היא מציאות - ולכן בריחוק מן העצם, והיא שורש ההשתלשלות.

ונמצא, שמחד גיסא אין בין חכמה לבינה שום חיבור וקישור, אבל מאידך גיסא הן קיום העולמות והן הבאתם לתכליתם תלויה בחיבור ויחוד זה.

אופן היחוד

האמור לעיל (שחכמה ובינה הם הופכים ואין קישור וחיבור ביניהם) הוא מצד כללות עניינם, אבל מצד ענייניהם הפרטיים אכן כן שייך שיתחברו ויתאחדו. היינו, לחיצוניות החכמה יש גדר מסויים של מציאות – ולכן באפשרותה לרדת ו"להתפס" בבינה. וכן לאידך: לפנימיות הבינה יש "אופי" מסויים של השגת המהות – ולכן היא כלי לפנימיות החכמה.

והנה, יחוד חיצוניות החכמה עם חיצוניות הבינה נקרא או"א תתאין, ויחוד פנימיות הבינה עם פנימיות החכמה נקראת או"א עילאין.

פרטי היחוד

כדי להבין את החיבור שבין חכמה לבינה צריך להכיר את כוחותיהם הפרטיים של החכמה והבינה.

פנימיות וחיצוניות החכמה

בפנימות החכמה שתי דרגות: א. ראיית המהות היא תפיסת הדבר באופן של התאמתות. עין השכל רואה ממש את עצם המהות שלמעלה מהשגה, וזהו עצמיות החכמה ממש. דרגה זו היא כלי לאור הקו, שבפנימיותו נמצאת עצמות אין סוף ב"ה. ב. ההנחה שבחכמה היא שמונח אצלו שדבר מסויים הוא באופן כך וכך. ולמרות שאינו מסוגל להסביר אותו בשכלו ממש, הוא חש שהעניין הוא כך דווקא (ולהעיר, שלא מדובר במי שמרמה את עצמו, אלא שבאמת חש את מהות השכל. אלא שלמרות שחש באמת שבו: אינו יכול "לעלות" ולראות ממש את מהותו, וכל שכן שאינו שייך להורידו לכדי שכל מוגדר).

ואילו חיצוניות החכמה היא הנקודה השכלית היא כבר נקודה של שכל גלוי (נקודה של רעיון שכלי ממש), המהווה מקור לפירוט והרחבה של פרטי השכל (בכח הבינה).

פנימיות וחיצוניות הבבינה

פנימיות הבינה היא ההבנה והשגה עצמן. הן עיקר כח הבינה, ועניינן להרחיב ולהגדיר את פרטי השכל, להעמיק בו ולהורידו במשלים ודוגמאות.

ובחיצוניות הבינה שתי דרגות: א. 'התפעלות שכלית' היא שהאדם חש בנפשו התפעלות מיופי ועומק השכל שעוסק בו, והיא כבר קצת 'מחוץ' להבנה עצמה (למרות שגם היא כח שכלי). ב. 'הטיית השכל' היא המסקנה העולה מהשכל לחיוב או לשלילה, ולמרות שגם היא עדיין כח שכלי (השייך להבנה) – עיקרו של כח זה מופנה חוץ לשכל, מה ששכל זה מחייב, "לאן הוא הולך".

יחוד פנימיות הבינה עם פנימיות החכמה

למרות שעיקר נקודת ההשכלה היא 'ההנחה', הנה בזמן שהאדם מתייגע לקלוט ולהבין אותה נעלם אצלו לגמרי אור ההנחה. אמנם, לאחר שהתבררו לו כל פרטי השכל עושה לעצמו האדם כעין 'סיכום' - מהי "נקודת התמצית" העולה מכל העניין – ובנקודה זו מאירה עצם נקודת ההשכלה, ומורגשת בה גם ההנחה השכלית.

היינו, נקודת תמצית ההשכלה היא פנימיות הבינה, והיא היא הכלי לנקודת ההנחה (שהיא פנימיות החכמה): כח הבינה "התפשט" מלבושי ההסברה והתעלה לנקודת תמצית (ודומה לכח החכמה), וכח החכמה יורד ומתיישב בה באופן פנימי (ודומה לכח הבינה).

נקודה בהיכלא

ויחוד זה הוא הנקרא במקומות רבים "נקודה בהיכלא". היינו, נקודת תמצית השכל היא היא ההיכל המיוחד להתגלות עצם השכל (שלמעלה מנקודת השכל).

באותיות שם ה'

כידוע, ארבע אותיות שם הוי' הן החיות הפנימית של ארבעת פרצופי האצילות: אות י' מחיה את פרצוף החכמה, ה' (ראשונה) את הבינה, וכו'. ועניין זה מודגש גם בצורת האותיות.

ובהקדמה, שאותיות ו'-ד' רומזות לשתי הדרגות שבבינה - חיצוניות ופנימיות. וכיצד? בינה כלולה מכל עשר הספירות: ארבעת הדרגות התחתונות שבה (שהן הנקראות "חיצוניות": נצח, הוד, יסוד ומלכות שבבינה) לא שייכות לעצם ההבנה אלא לאופן בו היא תושפע לזולת. ואילו ששת הכוחות העליונות שבה (חב"ד חג"ת שבבינה) הם הבינה עצמה, ונקראים פנימיות בינה.

י' בחכמה

כתיבת האות י' כפי שנשמעת בדיבור היא כך: יו"ד. היינו, ה'מילוי' של י' הוא אותיות ו'-ד'. לגלות לך על אות י' של שם הוי' – שהיא עצמה חכמה, אבל כלולות בה האותיות ו'-ד' (הרומזות לבינה).

היינו, העיקר באות י' (הגלוי שבה, דרגתה הכללית) הוא חכמה – אלא שכלולה בה הבינה (וזוהי מדריגת או"א עילאין).

ה' בבינה

כתיבת האות ה' של שם הוי' מורכבת משלושת האותיות י' ו' ד': בתחילה עושים בפינה למעלה צורת י', אחר כך מאריכים אותה לצד ולמטה ומציירים ממנה ד', ולבסוף כותבים בתוכה ו' קטנה. ונמצא שצורת האות ה' (הרומזת כאמור לבינה) היא אותיות ד' – ו' (בינה) המקבלות מ-י' (חכמה).

היינו, העיקר באות ה' (הגלוי שבה, דרגתה הכללית) היא הבינה, אלא שבהעלם רמוז בה שהיא מקבלת מהחכמה (וזוהי דרגת או"א תתאין).