גבורות ממותקות - המתקת הגבורות

גבורות ממותקות והמתקת הגבורות הם אופנים שונים כיצד ניתן לקחת את הגבורות והדינים הקשים ולפעול שיהיו מתוקנים ומתוקים.

על אף הדמיון בין המושגים, המתקת הגבורות בחסדים הוא ההיפך מגבורות ממותקות. היינו, בגבורות ממותקות הגבורה היא הנראית, ואילו בהמתקת הגבורות מתבטלת הגבורה ונראה רק החסד.

גבורות ממותקות (גבורה שבחסד, אור החסד בכלי הגבורה)

גבורות ממותקות הן גבורות שפנימיותן היא חסד, פעולה שהיא גבורה אך כוונתה ומטרתה חסד. כגון אב המנקה את בנו בעוד התינוק צורח במר לו, או הלקאת החוטא (ע"י בית דין) כדי לנקותו מעוונות.

בלשון הקבלה: בשם אלוקים (גבורה) יש מאה ועשרים צירופים. הפנימיות שלו הם ע"ב צירופים הראשונים - גמטריה חס"ד, וחיצוניותו הם מ"ח הצירופים האחרונים - דינים קשים.

המתקת הגבורות בחסדים

בכללות ישנן שלוש דרגות בעבודת מיתוק הגבורות, והן מקבילות לשלושת השלבים הכלליים בעבודת היום:

ההכנה לתפילה - מינה וביה אבא לשדי' ביה נרגא

תחילת התפילה היא סיפור תרומת הדשן (שנבלע במקומו( - הרחקת הרע. זהו על דרך מים רעים שמוסיפים עליהם מים מתוקים עד שנהיים ראויים לשתיה תחילת העבודה היא אתכפיא. ידית הגרזן לחטיבת העצים נלקחת מעצי היער עצמם. הגרזן הוא משל לנפש האלוקית. נפש האלוקית עצמה לא יכולה לפעול ישירות על הבהמית (כי אין ביניהן שום קשר ויחס) וכדי שתוכל לפעול בה נלקחת ה"ידית" שלה מנפש הבהמית עצמה. תוכן עבודה זו הוא לעורר בעצמו עצבות על עוונותיו. עצבות זו היא "הטוב שבנוגה", ועל ידה נכפפת קליפת נוגה עצמה. הרע דנפש הבהמית נעשה כפוף מהטוב שבנפש הבהמית. מיתוק הגבורות באופן זה לא הופך לגמרי את מהות המידות, אלא רק שבשעה זו בטלו רצונותיו הזרים ברתיחת הדמים.

התפילה עצמה - המתקת הגבורות בשורשן

התפילה עצמה היא בשמחה. בשעת התפילה הופך הרע לטוב - אבל לא עצם הרע (שלכן יכול לשוב ולהתעורר אחר התפילה). . זהו על דרך המתבאר בתניא לגבי דברים שמצד עצמם הם מרים אך ע"י תיקון נעשים מעדנים חריפים להשיב הנפש

עיקר המתקת הגבורות הוא לעורר גבורות קדושות ממקור ושורש הגבורות – המתקת הגבורות בשורשן. להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו, להיות "ממארי דחושבנא" ולעורר רחמים רבים על נפשו. כשיעשה זאת ממילא תתגלה מדת האהבה שבנפש האלוקית עד שגם הנפש הבהמית ישוב לאהבה את ה' ברשפי אש, והיינו, שהמידות רעות עצמן דנפש הבהמית יהפכו להשתוקק ולאהבה את ה' (ולא באופן של אתכפיא בלבד).

והנה, הגם שע"י המתקת הגבורות בשורשן נתהפך מאהבת התאוות לאהבת ה', אין זה אלא שחפץ ומשתוקק להבטל ולהכלל, אבל בפועל עדיין אינו נכלל ממש באלוקות.

לימוד התורה שאחר התפילה - המתקת הגבורות בחסדים

רק כאן הופך באמת עצם הרע לקדושה ממש, שלימות העניין דאתהפכא חשוכא לנהורא. המשל לזה הוא המתקת המים המרים ע"י תחבולה: להשליך לתוכם דבר מר ממהות מרירת המים, באופן שיקלוט כל המרירות לתוכו – וע"י זה יטהרו המים.

בשני האופנים הקודמים המתקת הגבורות דנפש הבהמית היא ע"י הגבורות דנפש האלוקית (או שורשם שבבינה), וכאן הוא באופן נעלה יותר – ע"י החסדים דנפש האלוקית (ששורשם מחכמה).

תורה ומצוות הן חסד ה', שנתן לנו אותם במתנה "מלמעלה". ע"י קיום תורה ומצוות "לשמה" (שבא ע"י הקדמת התפילה, כבפסקאות הקודמות), הופכות הגבורת למהות חסדים ממש (שלמעלה מבחינת המיתוק ע"י בינה).