משתמש:א' מחב"ד/ולדימיר לנין

ולדימיר איליץ' לנין אוליאנוב, היה ממנהגי המהפכה הבולשבקים ברוסיה, והיה לנשיאה הראשון של ברית המעצות, רדף יהדות ויהודים תחת הכותרת של שווין להכל.

תולדות חייו

ולדימיר איליץ' לנין אוליאנוב המוכנה לנין נולד בשנת בתר"ל בעיר הקטנה סִימְבּירְסְק שעל נהר הוולגה (כיום אוליאנובסק), כילד השלישי למשפחה בת ששה ילדים ממעמד הביניים. אמו, מריה, הייתה בת לאב יהודי-רוסי, ישראל בלנק, רופא עשיר שהתנצר ושינה את שמו לאלכסנדר בלנק, ולאם ממוצא גרמני-שוודי. הוריו היו אנשים משכילים ותומכים נאמנים בצאר אלכסנדר השני, ועבדו שניהם במערכת החינוך של ממשלת רוסיה. אביו, איליה, כיהן כמפקח בתי הספר בפלך סימבירסק וקיבל תואר אצולה מדרגה רביעית, שאותו היה זכאי להוריש לצאצאיו.

במשך חייו הפך לנין למנהיגה הבלתי-מעורער של המפלגה הבולשביקית, שכל חבריה הכירו בו כ"מורה" האידאולוגי של התנועה. הוא מתואר כמי שבאמצעות דמותו הכריזמטית, האנרגטיות יוצאת-הדופן בפעילותו וכישוריו האינטלקטואליים היה מסוגל להותיר השפעה רבה על חבריו לתנועה המהפכנית, ובכך הצליח להטיל את השקפותיו על מפלגתו ולגבש אותה סביבו. לנין אף התבלט כנואם וכרטוריקן מוכשר, שהשכיל לחדור ללבם של המוני העם תוך שימוש בסיסמאות פופולריות ושלהב אותם לתמיכה במפלגתו – כישורים שהיו חיוניים להצלחתו הפוליטית במהלך אירועי תרע"ז (1917).

לנין היה אדם בעל נטיות רודניות באופיו, שהיה חסר-סבלנות כלפי המתנגדים לדעותיו ונטה להיכנס לעימותים אגרסיביים במיוחד בנושאים פוליטיים תוך גינוי חריף של יריביו.

בתולדות חב"ד מקומו מוזכר בסלידה עצומה, בתור מי שמרר את חיי היהודים באמטלאות שונות, והעיקר היה המושל שרדף את היהדות בכל דרך שהיא, חלק גדול מאסריו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נעשו תחתיו. אף שאחר מותו הוחמר מצבם של היהודים כפליים מונים על ידי מחליפו יוסף סטאלין.

חיים פולטים ברוסיה

בשנת תרמ"ב (5 במאי 1887) הוצא להורג בתלייה אחיו הגדול, אלכסנדר, עקב מעורבותו בקשר להתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השלישי.

בתרס"ב פרסם את הספר "מה יש לעשות?", שהפך לאחד מכתביו החשובים ביותר. בספר תיאר את המבנה הארגוני של המפלגה המתוכננת, שעליה להיות מורכבת מקומץ של אינטלקטואלים מסורים, "מהפכנים מקצועיים", שיחדירו בפועלים את התודעה המעמדית וינהיגו אותם לעבר המהפכה - או במילותיו, "תודעה סוציאליסטית אינה יכולה להתקיים בקרב הפועלים. יש להחדיר אותה אליהם מבחוץ".לנין דחה את הדמוקרטיזציה של המפלגה וטען כי על הארגון המהפכני להיות מיליטנטי ובעל משמעת נוקשה, דבר ממנו הסתייגו חברי מפלגה רבים.

בעקבות מהפכת פברואר של 1917 - מהפכה שפרצה בהפתעה גמורה עבור לנין הגולה בשווייץ, ובה לא לקחו מפלגת "הבולשביקים" חלק משמעותי - ויתר הצאר ניקולאי השני על כסאו, והשלטון עבר לממשלה זמנית ליברלית בראשות גאורגי לבוב, שהמשיכה במלחמה עם גרמניה. לנין וקבוצה של סוציאליסטים אחרים קיבלו היתר מגרמניה, שקיוותה להחליש באמצעותם את מאמצי המלחמה של יריבתה, לחזור דרכה לרוסיה בקרון רכבת מיוחד.

היהודים שיתפו פעולה עם הממשלה הזמנית ברוסיה והרבי הרש"ב, וראשי הרבנים ברוסיה אף קיימו התעייצות על מנת שיהודים יבחרו במפלגה אחת שתייצג את היהודים (להוסיף מ"מ לאג"ק מהורש"ב).

מרבית חברי ההנהגה הבולשביקית, כולל העורכים הראשים של "פְּרַאבְדַּה", קאמנייב וסטלין, ביקשו לשתף פעולה עם הממשלה הזמנית, וחלקם אף תמכו בהמשך הלחימה בגרמניה עד הניצחון. לנין התנגד לכך באופן נחרץ, ועוד טרם חזרתו פנה ב"מכתבים מרחוק" לוועד המרכזי של המפלגה, בהם בז לדמוקרטיה הליברלית והגדיר את הממשלה הזמנית כממשלה של "קפיטליסטים ובעלי-אדמות".

ההשתלטות על רוסיה

תחת מנהיגותו של לנין פנו הבולשביקים בכיוון רדיקלי ונחוש מזה של כל המפלגות האחרות, ודגלו בהפלת הממשלה הזמנית ובהתקדמות מהירה לסוציאליזם. עקב עמדותיה, שביטאו את הרצון העממי של ההמונים, הלכה וגברה התמיכה במפלגה במהלך החודשים הבאים, במקביל לצניחה בפופולריות של הממשלה הזמנית. תמיכת המפלגה בשליטה של הפועלים בכלכלה הובילה להתפשטות הפופולריות שלה בקרב מרבית ועדי העובדים; קריאתה לפתרון מהיר של בעיית הקרקעות על ידי החרמת רכוש האצולה משכה אליה את האיכרים. בולטת במיוחד הייתה השפעתם של הבולשביקים בקרב חיילי הצבא, שהיו עייפים מהמלחמה והמורל שלהם הידרדר.

במהלך הקונגרס הכל-רוסי הראשון של הסובייטים שהתקיים בחודש יוני, הכריז לנין כי מפלגתו מוכנה לקחת על עצמה את תפיסת השלטון - הצהרה שהתקבלה בבוז, היות שהבולשביקים היו במיעוט ניכר. במטרה לבחון את כוחה של המפלגה בקרב ההמונים, חרף נחיתותה המספרית, פעלו לנין והוועד המרכזי לארגון הפגנה חמושה מטעם הבולשביקים ב-10 ביוני. ההפגנה לא אושרה על ידי קונגרס הסובייטים שהתקיים באותם ימים, ובערב שקדם למועדה המתוכנן התכנס הוועד המרכזי של המפלגה והחליט על ביטולה. אף על פי כן, בהפגנה שאורגנה על ידי הסובייט עצמו ב-18 ביוני, שלטו סיסמאותיהם של הבולשביקים שקראו לשים קץ למלחמה ולהעביר את השלטון לידי הסובייטים.

בין 3 ל-7 ביולי פתחו בהפגנות המוניות אלפי פועלים, חיילים ומלחים מקרונשטדט שביקשו לצאת מהמלחמה, ועמדו בפני התקוממות נגד השלטון. לנין הביע ספקנות באשר למאורעות, וניסה להניא את החיילים מהתקוממות, אך הוועד המרכזי של המפלגה החליט לעמוד בראש ההפגנות נגד המשטר. הממשלה הזמנית פיזרה את ההפגנות בכוח רב, שכלל ירי במפגינים לא-חמושים. ראש הממשלה החדש, אלכסנדר קֶרֶנְסקי שמונה בעקבות משבר יולי, הוציא צווים למעצרם של לנין ומנהיגים בולשביקים אחרים, והאשים אותם כסוכנים שפועלים בשירות גרמניה. אף ששקל בתחילה להסגיר עצמו לידי המשטרה, הוברח לנין לפינלנד בסיועו של סטלין. ממקום גלותו כתב את הספר "מדינה ומהפכה", שנחשב לאחד מחיבוריו האוטופיים, ובו תיאר את מבנה המדינה הסוציאליסטית ואת תהליך גוויעתה של מדינה זו.

בתחילת אוקטובר חזר לנין לפטרוגרד בתחפושת, כשזקנו מגולח. בכינוס חשאי של הוועד המרכזי ב-10 באוקטובר הצליח לשכנע את מרבית חבריו לצאת לתפיסת השלטון. בלילה שבין 24 ו-25 באוקטובר תפסו לוחמי הוועד את המבנים העיקריים בעיר, ולמחרת הכריז לנין בפני הסובייט של פטרוגרד על נפילת הממשלה הזמנית ועל הקמת המדינה הסוציאליסטית.

לנין הגיע לשלטון בשאיפה לכונן כלכלה וחברה סוציאליסטית ברוסיה. אחד מהצעדים הראשונים שננקטו היה פרסום "הצו על האדמות" ב-26 באוקטובר, שהכריז על הפקעת האדמות מידי בני האצולה והקוּלָאקים (בני מעמד האיכרים העשירים) ומסירתן לידי העמלים המעבדים אותה. משמעות הצו הייתה הכרה שלטונית וחוקית בתפיסת אדמות האצולה על ידי האיכרים הפשוטים וחלוקתן ביניהן, תהליך שהחל למעשה עוד לפני תפיסת השלטון באוקטובר, ונמשך ביתר שאת עד לאביב 1918. בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה חתם לנין על סדרת צווים שהלאימו את הבנקים, הרכבות ומרבית התעשיות הגדולות ביותר. במקביל נתפסו מפעלי תעשייה רבים על ידי הפועלים עצמם, שסילקו את בעלי המפעלים הישנים ולקחו לעצמם את ניהולם – מגמה שזכתה בתחילה לעידודם הנמרץ של הבולשביקים, בין היתר ב"צו על פיקוח הפועלים" שפורסם ימים אחדים לאחר המהפכה.

בתוך ימים אחדים מההשתלטות על פטרוגרד תפסו המשמרות האדומים של הבולשביקים את השלטון במוסקבה ובערים גדולות אחרות – שם נהנו מתמיכה רחבה של הפועלים – אולם במרבית חלקי האימפריה לשעבר התקשו לבסס את שלטונם. הצבאות הלבנים, שהונהגו על ידי גנרלים מצבא הצאר, ביקשו להשיב על כנו את הסדר המלוכני ואת ערכי הלאומנות, והיוו את האיום העיקרי על הבולשביקים. התקדמות הצבא הגרמני לשטחי רוסיה אילצה אותם לחתום על הסכם בְּרֶסְט-לִיטוֹבְסְק, שהיה כרוך בוויתור על שטחים גדולים. במרץ 1918 העתיקה ממשלת לנין את מושבה מפטרוגרד למוסקבה, ושמה של המפלגה שונה ל"מפלגה הקומוניסטית הרוסית".

האידאולוגיה שהפיצו לנין והבולשביקים, שקריאתה הופנתה למעמדות הנמוכים, היוותה מרכיב משמעותי בניצחון במלחמה. הריאקציה החברתית שביקשו לבצע "הלבנים" הובילה את האיכרים להתקומם נגדם ולתמוך בבולשביקים, על אף שמרביתם התמרמרו על הפקעות המזון במסגרת הקומוניזם המלחמתי. גורם משפיע נוסף היה מנהיגותו הדומיננטית של לנין במפלגה שסייעה לאחד את הבולשביקים סביב מטרתם, בעוד שהכוחות הלבנים היו בעלי אינטרסים סותרים וסבלו מחוסר תיאום. מיד לאחר שחלפה סכנת השתלטותם של הלבנים חלו התקוממויות איכרים רבות נגד המשטר הבולשביקי, שהגיעו לשיאן במרד טמבוב ובמרד קרונשטדט. רק הנהגת הנא"פ, שאומצה על ידי לנין בקונגרס המפלגה במרץ 1921, החזירה את השקט למדינה והביאה להתייצבותם הסופית של הבולשביקים בשלטון.

הדיקטטורה הבולשביקית

ב-20 בדצמבר 1917 הקים לנין את "הוועדה הכל-רוסית המיוחדת למלחמה במהפכנות-הנגד ובחבלה", שנודעה בקיצור כ"הוועדה המיוחדת", ובראשי תיבות: צֶ'קַה (ЧК). לראש הארגון, שהיה למשטרה החשאית הראשונה בתולדות המשטר הסובייטי, באמצעות הקמתה ביקש להתמודד בצורה יעילה עם האנרכיה שגרמה מלחמת האזרחים, ולרסן את הכוחות שסיכנו את המשך קיומה של המהפכה.

ה צֶ'קַה (ЧК). הוא ארגון האם שבגלוגליו הרבים, הגיע ל נקוד, קגב, יהודים בכלל וחסידים בפרט, הזדעזע לשמוע את שמות ארגונים החשאים הללו שהפילו אימה מרובה, ונודעו כאלמים ורצחניים.

הצ'קה עסקה כבר מהשלבים הראשונים בחיסול והרג המעמדות החברתיים הישנים - אצילים, קצינים, שרים במשטר המלוכני, בעלי אדמות ובורגנים רבים נאסרו בהנחייתו של לנין, וחלקם נאלצו להימלט מהמדינה לאחר פרוץ המהפכה. הדת הנוצרית היוותה מוקד מרכזי להתקפה בידי המשטר החדש, וכמרים רבים הוצאו להורג. ביולי 1918 הוצאו להורג ללא משפט הצאר המודח ניקולאי השני ובני משפחתו, שהוחזקו על ידי הבולשביקים ביקטרינבורג, פעולה שיש הטוענים שנעשתה בפקודתו החשאית של לנין.

בתגובה לניסיון ההתנקשות בחייו של לנין, הוכרז בראשית ספטמבר 1918 על מדיניות "הטרור האדום", שחלקה הגדול נעשה בהכוונתו של לנין. אנשי הצ'קה וחיילי הצבא האדום פתחו בהרג שיטתי של שבויי מלחמה מהכוחות הלבנים, של תומכיהם ושל קבוצות אחרות שנחשדו במרד נגד המשטר. אחרים נשפטו על ידי בתי משפט מיוחדים ונשלחו למחנות עבודת כפייה, כשהעבודות הקשות ביותר הוטלו על המתנגדים הגלויים למשטר. על פי ההערכות, בין כ-250 ל-500 אלף בני אדם נהרגו בתקופת "הטרור האדום". במקביל אליו התקיים גם "הטרור הלבן", במסגרתו נהרגו תומכים רבים של הבולשביקים ונערכו פוגרומים נרחבים ביהודים.

הבולשביקים, שראו עצמם כמייצגים המהימנים היחידים של המעמד הנמוך, פעלו לחיסול קבוצות האופוזיציה השונות, ו"שלטון הסובייטים" המובטח הפך בפועל לשלטון של מפלגה אחת בלבד. המפלגות השמרניות והליברליות הוצאו אל מחוץ לחוק בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה, אולם היחסים כלפי המפלגות הסוציאליסטיות האחרות התאפיינו במתינות. בקיץ 1918 הוצאו המפלגות "המנשביקים" וה"סוציאל-רבולוציונרים" אל מחוץ לחוק, אולם פעילותן הותרה מחדש בשנה הבאה, היות שהבולשביקים נזקקו להם במלחמתם נגד הלבנים. לאחר תום מלחמת האזרחים שבו ודוכאו שתי המפלגות - בשנים 1921 ו-1922 נעצרו מרבית חבריהן, נשפטו והוגלו אל מחוץ למדינה, עד שפעילותן הופסקה כליל.

מציל מהאנטישמיות

ברוסיה הייתה קיימת מסורת חזקה של אנטישמיות דורות רבים, הן דתית והן חילונית. מקורותיה בדת הנוצרית על כל גווניה, אך גם בקרב החילונים פשה הנגע הזה, מסיבות כלכליות ואחרות. אפילו בקרב הליבראלים, היתה נפוצה האנטישמיות. היא בלטה אף אצל הסופרים הרוסיים וביצירותיהם. השנאה נמשכה אף מן המסורת של הרחוב הרוסי מאז ומתמיד – האשימו את היהודים בכל חטא ופשע. העלילו גם שהיהודים מתכחשים לארץ בה הם חיים, מפני שהם מפתחים אורח חיים של "מדינה עצמאית" בתוך המדינה הכללית.

המהפכה הבולשביקית הקימה רשמית מדינה בעלת שוויון מלא בין כל חלקי האוכלסיה, הביא יהודים רבים להאמין בתקוה החדשה,לנין אף הוציא חוק האוסר על האנשטמיות

אך האמת היא שלא נעלמה האנטישמיות, היא רק לבשה צורות פחות גלויות. מידי פעם המציאו נגדם האשמות כדי שתהיה להם סיבה לרדוף אותם. לקומוניסטים, בניגוד לנאצים, לא הייתה שאיפה להעביר מן העולם את כל היהודים במובן הפיזי, אך השמד הרוחני של היהודים דווקא כן עמד על הפרק בברית המועצות עוד משנותיה הראשונות, כאשר נאסרו בהדרגה פעלים יהודים מכל הסוגים, בתי ספר יהודיים, לימודי העברית והיהדות, ובעצם כמעט כל סממן לאומי יהודי.

רוב רובם של בתי הכנסת נסגרו, החזקה של ספרות יהודית או אפילו שיחות חולין בנושאים יהודיים יכלו להוביל למרתפי השירות החשאי ומשם לגרדום או למחנות, שלעתים רק דחו את המוות במספר חודשים או שנים. שלל ארגונים וועדות בדמות היבסקציה, שמרבית חבריה היו יהודים, פעלו ללא לאות להעלמת כל זכר ליהדות מתוך רצון להוכיח את נאמנותם לרעיונות האתאיזם והפרוטלריון הבינלאומי. רובם אגב סיימו את חייהם בדיוק באותו מקום כמו היהודים אותם רדפו.

לנין והיהודים

לנין היה ער לנוכחותה של העוצמה היהודית; התרבות והאינטליגנציה היהודית, ואף הקיף את עצמו ביהודים, שרצו להיות נאמנים להיות סובייטים.

לנין רצה שהיהודים יטמעו בסביבתם הלאומית וייבלעו בה עד לבלי הכר בקצב סוחף ככל שתתקדם המודרניזציה. הוא היה משוכנע שהם כבר עשו זאת בצעדי ענק במערב החופשי, התרבותי, ואילו ברוסיה ובארצות נחשלות דומות התהליך כבר ער ותוסס ורק נבלם בשל תגרת ידם של שונאי ישראל הוא היה נחוש בדעתו לשכנע את קוראיו כי התהליך יואץ עם התקדמות המודרניזציה והתיעוש ובעיקר עם התמורות הדמוקרטיות.

בהרצאות שנשא במוקדי הפזורה של ההגירה הפוליטית הרוסית באירופה הרבה לנין בהטותו על–פי–רוב את הוויכוח להדגיש את הציווי 'לדחוק את היהודים ממניין האומות', ללמדך שכיבוד מודעותם הלאומית של היהודים והתמיכה ביעדיה הם פגיעה במאבק האינטרנציונלי לסוציאליזם ולדמוקרטיה. הוא גם גלש לכיוון הפולמוס בשאלה אם יש אומה יהודית. אימץ בשקיקה את הטענה כי באין טריטוריה משותפת של יהודים ובאין בהקשר זה נוח היה לו לשון משותפת ('והיידיש איננה אלא ז'רגון'), היהודים אינם אומה.

לנין הרבה לדבר על היהדות העולמית ולגחך לנוכח הטיעון בדבר היותם של יהודי גרוזיה, יהודי דגסטאן ויהודי ורשה מאוחדים לאומית. באשר ליהודים חזר והסתפק בקביעות שרירותיות למדי: היהודים בעולם התרבותי אינם אומה, הם נטמעו במידה רבה ביותר היהודים בגליציה וברוסיה אינם אומה. הם כאן, לצערנו, (ולא באשמתם, אלא באשמת הפורישקביצ'ים) יהודים רבים עמדו לצדו של לנין בעבדתו למחוק בפועל את העם היהודי בראשם היה שמעון דימאנשטיין ראש היבסקציה שעסק בלהפיץ את רעיונתיו של לנין לרחבי הציבור היהודי, להפוץ אותם ל"סובייטים".

שטיפת מח

הבולשבקים הרבו לשטוף את דעתם של ההמונים המיתוס של המהפכה הבולשביקית הפך את לנין, איש ברוטלי וחסר חמלה, ל"אנושי מכל האדם".