אור

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־20:34, 28 בפברואר 2011 מאת חיים נהר (שיחה | תרומות) (←‏ראו גם: שיע, שים לב להוסיף כוכבית גם כשיש רק אחד ברשימה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האור בתורת החסידות - באופן כללי - הוא כינוי להתגלות כל עצם מהות דבר רוחני מההעלם אל הגילוי. בין אם המדובר בהתגלות אור אין סוף ב"ה מעצמותו ית', או אם מדובר בספירות העליונות שהן אורות נאצלים מהמאציל ב"ה, וכן אפילו באור הנפש מעצם הנפש וכדומה.

אמנם לא כל התגלות רוחנית דומה לחברתה, ויש לדייק ולחלק בין התגלות בבחינת אור לבין התגלות בבחינת שפע, אולם באופן כללי כולם מכונים בשם אור.

הדימוי של התגלות רוחנית לאור, היא משום שהתכונות החיוביות של האור הגשמי המתגלה מהמאור, דומות להפליא (למעט החסרונות שבאור) לעניני ההתגלות הרוחנית, ולכן, כדי לשכך את האוזן, יכול האור לשמש כמשל קצת - בהגבלות מסויימות - לכל התגלות רוחנית.

תכונות האור:

א) האור אינו מציאות עצמית הקיימת באופן עצמאי, כי אם התגלות בלבד של מציאות המאור.

והיינו שאינו בבחינת מציאות דבר מה, כי אם גילוי לזולת של מציאות המאור. כגון המאור הגדול -השמש, שבו ועל-ידו מאיר ה' לארץ ולדרים עליה - להיותו עצם חם וזוהר, לכן הארץ מתחממת ממילא - ומוארת מהשמש, אבל אין זה שהשמש מיחדת את עצמה להתעסק בחימום הארץ, ולכן אין זה נוגע - לא מוסיף ולא גורע - בשמש, ממה שהארץ מקבלת על ידי האור.

האור המתגלה למקבל מן ההעלם, בהיותו כלול במאור אינו מציאות עצמית - ממשית - כלל, כי אין שם רק עצם אחד שהוא גוף המאור המאיר, כי הזיו והאור נראה שם כעצם אחד ממש עם גוף המאור המאיר, ואין לו שום מציאות כלל בפני עצמו. ולכן גם כשמתגלה מהמאור אינו עצם מציאות כל שהוא.

ב) מכיון שאינו אלא התגלות המאור, ולא מציאות ממשית לכשלעצמו, לכן בא בדרך ממילא שלא על ידי התעסקות וטרדת המאור להתאים את האור אל המקבלים. והיינו שהמאור מתגלה ומאיר כפי שהוא בעצמו, וכל המסוגל - מקבל את האור ומואר בזה. וכמשל המים או המתכת העומדים בסמוך לאש ומתחממים ממנה, הרי אין זה שהאש מתעסקת ומתאימה עצמה במיוחד - לחימום מתכת באופן כך ולחימום מים באופן כך, שהרי אין שוני בחום היוצא מהאש לחימום מתכת - לדוגמא - לבין החום היוצא מהאש לחימום מים וכיו"ב.

אלא האש קיימת ומפיקה חום, וכל הנמצא בקרבתו ומסוגל לקלוט ולצבור חום, מתחמם מעצמו. וכל חומר מתחמם באופן שונה מחומר אחר - לפי תנאיו ותכונותיו.

ג) באור ומאור גשמי, הנה התגלות זו אינה רצונית, אלא מוכרחת. הוה אומר, שאין המאור יכול למנוע את גילוי האור ממנו. דבר זה מוכיח שהמאור קרוב קצת מבחינה ערכית אל גדר ודרגת אותו ענין המתגלה ממנו, ויש לו ערך ויחס אליו במדריגתו המצומצמת. שאם היה המאור מופשט ממנו לגמרי בלי כל שייכות אליו, כיצד מתחייב אור זה ממאור זה דוקא ?

ולכן גם נקרא בשם "מאור" - שענינו להתפשט ולהאיר - לאלו שלמטה ממנו, ואינו "עצם" ממש, כי עצם בלתי מתפשט ובלתי מתגלה - כידוע.

האור, מכיון שהוא מעין המאור, הריהו מתגלה בדרך ממילא - כנ"ל - ואינו בא על ידי רצון.

ועם זאת, מאחר שמציאות האור מתחייבת מהמאור הרי זה מוכיח שהמאור שייך לאור המתפשט ממנו, ואינו נעלה ומופשט ממנו לגמרי.

משמעות הדבר, שהאור הכלול במאור גשמי כל שהוא, כגון אור השמש בשמש, אף על פי שלענין האור הכלול במאור, שהאור בטל במאור ומאוחד עמו, מכל מקום אין זה תקף כל-כך במאור גשמי, ששם אין האור בטל ומאוחד לגמרי במאור - באופן מוחלט, אלא בהכרח לומר שהוא מציאות לעצמו במקצת, (אם כי לא ניתן לחוש ולראות זאת).

והראיה, שהאור לאחר התגלותו נפרד לגמרי מהמאור, ונעשה מציאות לעצמו, הרי זה הוכחה שגם לפני התגלותו מהמאור לא היה בטל ומאוחד לגמרי עם המאור, וכל ביטולו - שנראה שם כאילו אינו מציאות כלל, נובע מעוצמת גדולת המאור שהיא באין ערוך לעומת האור הכלול בו. ולכן הגילוי מהמאור הגשמי הוא הכרחי.

ועל פי כל הנ"ל הנה, המאור מוכרח בגילוי האור, והאור מתגלה בדרך ממילא. וכמו שכתוב: "האומר לחרס ולא יזרח".

משום שהאור הכלול בעצמותו אינו מציאות כלל, ובאופן מוחלט. ולכן אין שום אפשרות שיתחדש דבר אם לא שתחילה ירצה חידוש זה. והרצון הוא המשייך את עצמותו הנשגבה והפשוטה לגמרי - ומטה אותו אל הנבראים.

ד) מכיון שאינו אלא התגלות בלבד - של המאור לכן לא מתווסף במאור שום תוספת בגין התגלותו, וכמו כן לא נחסר ממנו מאומה כאשר נמנעת התגלות אורו.

ה) מכיון שאינו אלא התגלות בלבד, הרי האור דבוק במאור, ובהסתלק המאור יסתלק האור, מכיון שהאור אינו מציאות לעצמו.

ו) האור הוא מעין המאור. כל עניני המאור מתגלים בו, וכמו השמש שהיא גוף זוהר וחם, לפיכך גם האור כזה, וכן הנפש להיותו חי-בעצם, לכן אור הנפש מחיה את הגוף. וכנ"ל שהאור הוא התגלות המאור ובא בדרך ממילא, שלא על ידי פעולת המקבל, ואף לא ע"י פעולת המאור בגין עניני ותנאי מצב המקבל, שאינו נמדד לפי כלי המקבל, ולכן אינו משתנה בהיותו מאיר על המקבל.

המקוריות שבאור, דהיינו, היותו מעין מקורו שהוא המאור - משמעותו:

1) שאינו שונה מהעצם בעצמו, וכל מה שיש בעצם המאור יש גם בהאור.

2) אינו משתנה ממה שהיה הוא עצמו בהיותו כלול בהעצם.

3) בשעה שמאיר אין שום שינוי במהות ואיכות האור. דהיינו שהאור מאיר במקום האשפה בשוה ממש לאור המאיר בהיכל המלך, וכן האור המאיר בחדר קטן - שוה ממש לאור המאיר באולם גדול. שאף על פי שיש הבדל בכמות האור, אבל אין הבדל במהות האור.

מקורות לעיון:

תניא ח"א נא., לקו"ת ח"א ו. ב', ספר המאמרים תרס"ו המשך החודש הזה, ספר המאמרים ש"ת ד"ה כי עמך, קונטרס פורים תש"ח.

ראו גם

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")

תבנית:מבט