ישראל אלתר

האדמו"ר רבי ישראל מגור

רבי ישראל אלתר מגור נולד בפולין באסרו חג הסוכות כ"ד תשרי תרנ"ה. בנו השלישי לאביו רבי אברהם מרדכי אלתר. כיהן כאדמו"ר אחריו. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.

כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).

הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.

ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.

לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.

קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.

זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.

שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.

יחסו לחב"ד

רבי ישראל התבטא בהזדמנות: הרבי מליובאוויטש שליט"א הוא המנהיג הגדול ביותר בדורנו. כאשר התלוננו לפניו על שאומרים, שהרבי הוא משיח, אמר: "העיקר שיבוא כבר".

אהדתו לספר התניא היתה יוצאת מן הכלל. באחד ההזדמנויות אמר כי על כל אחד ללמוד את פרק כ"ו של ספר התניא (בו מדובר על דרך העבודה בשמחה שהיא האפשרות היחידה לנצח את היצר הרע). מספרים כי פעם הגיע למקום מסויים בו ראה את ספר התניא מונח על השולחן. אמר: "את הספר הזה למדתי שלוש מאות פעמים"! (לגירסא אחרת נקב במספר אלף).

תורתו מלוקטת בספר "בית ישראל על התורה" (5 כרכים).

מתפלל בסידור תהילת ה'

האדמורי"ם לבית גור (וכן יחידי סגולה מקרב חסידיהם) מתפללים בסידור שע"פ נוסח אדמו"ר הזקן". וכן גם האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור התפלל בנוסח אדה"ז. אך יש אומרים שגם ה'בית ישראל' לא התפלל בנוסח זה, אלא רק השתמש בסידור 'תורה אור' בגלל שבו נדפס שם הוי"ה ככתבו, ואחרי שנדפסו סידורים רגילים בשם הוי"ה, עבר להתפלל בסידורים רגילים."

לפי גרסא אחת, בשנותיו הראשונות להנהגה היה מתפלל מתוך סידור תהלת ה', ואח"כ החליף ל'תיקון מאיר' מפני החסידים, שלא התפללו בנוסח הרב אלא כמנהג חסידי פולין – נוסח ספרד אמנם כשהתפלל כשליח-ציבור ביארצייט של אמו ע"ה, התפלל כנוסח הרב למעט שינויים קלים. [יש בנותן טעם לצטט מה שאומרים בשמו שהתבטא פעם, כדרכו להסביר הנהגותיו בחריפות קוצקאית אופיינית, שהנו מתפלל בסידור הרב כי זה קצר…] כמו"כ רבינו ה'פני מנחם' זי"ע התפלל מתוך סידור אחר, אבל כנוסח הרב.

קשריו עם הרבי

בין הבית ישראל להרבי שרר קשר עמוק. וניתן לציין כמה אנקדוטות בעניין:

כשהכריז הרבי על מבצע תפילין, הורה ה'בית ישראל' שיכריזו בבית-המדרש שלו על החובה לסייע למבצע באמצעות תרומות כספיות. הוא עצמו תרם סכום נכבד לרכישת זוגות תפילין עבור הפעילים המניחים תפילין ליד הכותל המערבי. נוסף לכך הביע את הערכתו כלפי הרבי "שכוחו גדול לשלוח את חסידיו לעשות זאת ברשות הרבים". הוא אף נזף באלה שיצאו נגד המבצע, וכאשר באו לבקשו שיצרף את חתימתו למכתב שהוציאו נגד המבצע, נסערה רוחו מאוד והוא קרא: "אינני רוצה לראותם כלל! שלא יעזו לדרוך על מפתן הבית שלי!".

כן, ידוע כי ה'בית ישראל' השתתף אישית בחתונתו של הרבי בוורשה, בי"ד כסלו תרפ"ט, בשליחות אביו בעל ה'אמרי אמת'. אז מסר לחתן שי מאת אביו. בין חסידי גור מתהלכת שמועה כי באותה הזדמנות הביט ה'בית ישראל' בעין בוחנת על החתן ולאחר מכן התבטא באוזני מי שליווה אותו: "ממני הוא לא יכול להסתתר"...

עוד מסופר. בביקורם של שליחי חב"ד בישראל בקיץ תשט"ז, כאשר נכנסו אל ה'בית ישראל', ציווה להביא יין ומזונות, וחתך בעצמו את המזונות ומזג להם את היין. בתוך הדברים התעניין מדוע הרבי אינו מבקר בארץ, והשליחים ענו לו שהטעם הפשוט הוא מרוב עומס העבודה המוטלת על כתפיו. כשסיפרו לו שמטרת שליחותם היא הפצת המעיינות חוצה, אמר: "דאס דארף מען דא מעודד זיין און מעורר זיין" (את זה צריכים כאן לעודד ולעורר), ולקראת סיום איחל להם שיצליחו בשליחותם. אחר ביקש למסור דרישת-שלום לרבי, ואחד השליחים שמע אותו אומר בלחש: "יעזור השם יתברך, שנוכל לומר לרבי בעצמו 'ברוכים הבאים'".