משה הורנשטיין
הרב משה הורנשטיין היה חתנו של אדמו"ר המהר"ש ובנו של הנגיד זלמן שאול הורנשטיין מחשובי חסידי באבוב. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).
הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.
קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.
שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
בפולין
לאחר זמן מה שגרו ברוסיה, עברו לגור במדינת פולין, בתחילה בעיר ורשא ולבסוף השתקעו באוטוואוצק.
לר' משה ורעייתו הורנשטיין נולדו חמישה ילדים, שמואל, מנחם מענדל, שרה, רחל ולאה. שמואל היה לעתיד למנהל מחלקה בקהילה היהודית בורשא, והתחתן עם ברינא ממשפחת הגאון הגדול רבי יעקב געזונדהייט רב ואב״ד ורשא בעהמח״ס תפארת יעקב עמ״ס גיטין וחולין ועוד. היו להם שני ילדים אורי ומרים. שמואל וזוגתו נספו בגטו ורשא בשנת תש"ג ובנם נספה באותה שנה במחנה טרבלינקה. ממשפחה זו נותר נצר יחיד – מרת מרים יובל (טייכמן) שעלתה לארץ ישראל. אגב ר' שמואל נרצח עקה"ש בגטו וורשא ביום הולדתו בדיוק.
בתו של ר' משה, שרה התחתנה עם ר' קלמן ליס שהיה מחנך ילדי ונערי ישראל ומשורר ידוע, ונולד להם בן יחיד בשם בשם יקותיאל יעקב יוסף, לאחר שיעקב יוסף התייתם בקטנותו, גידלו אותו הרב מנחם מענדל הורנשטיין וזוגתו, וכדלקמן. רחל התחתנה עם ר' פנחס לייב לאנדא, ולהם נולד בן יחיד בשם זלמן דוד, הם עלו לגור בירושלים שם נהרג בנם בקרב ירושלים במלחמת העצמאות ביום י"א תמוז תש"ח. הי"ד .
קרוב משפחה נוסף היה ר' שלמה הורנשטיין אשר דר בשנותיו האחרונות בארה"ב והיה לו קשר חם עם הרבי נשיא דורנו והיה מגיע רבות ל770, הרבי היה שולח לו משלוח מנות מדי שנה בשנה, ולהלוויתו נסע הרבי לאיסט סייד שבמנהטן[1] משפחת הורנשטיין הייתה מהמשפחות החשובות באוטוואוצק והייתה ידועה כמשפחת חסד ומכניסת אורחים.[2]
שושבינים בחתונת הרבי
בחתונת כ"ק אדמו"ר והרבנית שנערכה בי"ד כסלו תרפ"ט היו ר' משה ורעייתו הרבנית חיה מושקא הורנשטיין השושבינים מצד הרבי, מכיון שהורי הרבי לא יכלו לנכוח בחתונה.
בשנת תרצ"ה עבר הרבי הריי"צ לגור בעיר אוטוואצק בסמיכות למשפחתו – משפחת הורנשטיין, ולחמש שנים הייתה מרכז ליובאוויטש בעיר זו, ואף ישיבת תומכי תמימים נפתחה בה.
בנם, הרב מנחם מענדל, נשא לאשה את מרת שיינא, בתו הצעירה של אדמו"ר הריי"צ.
בשואה נלקחה מרת הורנשטיין יחד עם בנה וכלתה למחנה ההשמדה טרבלינקה. שם, ביום י"ד באלול תש"ב, הובלה לכבשנים.
הערות שוליים
- ↑ ומשם התמונה הידועה של הרבי עם האדמו"ר רבי מרדכי שלמה מבויאן.
- ↑ וכפי שסיפר תלמיד ישיבת תומכי תמימים באוטווצק יחיאל הדני שאכל במשך שנתיים אצל משפחת הורנשטיין: אומץ רב אזרתי כדי לדפוק על ביתה של משפחת הורנשטיין ולבקש לסעוד על שולחנה ימים אחדים בשבוע. המשפחה התגוררה בחווילה מפוארת במרכז העיירה שטורים של עצי אורן מקיפים אותה. כשנקשתי על דלת הכניסה, פתח את הדלת רבי משה והזמין אותי להיכנס פנימה. הוא היה גבה קומה ובעל פנים אצילות, וגם התנהגותו היתה אצילית, וכיון ששימש מנהלו של בית היתומים בעיירה, היה ער למצוקות של ילדים וסיפורו האישי נגע לליבו. תקוותי היתה שהמשפחה תסכים לאחרני בשניים מימות השבוע ושתי משפחות נוספות יארחו אותי בימים הבאים, אך רבי משה ורעייתו מרת חיה מושקא בת הרבי מהר"ש התעקשו שאוכל אצלם את כל סעודות הסבוע. אני זוכר במיוחד את יחסה החם של הרבנית ע"ה. נחשבתי בעיניה לבן נוסף, והיא הרעיפה עלי נטוב לבה שהיה נדיר ומעולם לא נתנה לי להרגיש זר אלא תמיד אחד מהמשפחה. כבר בסעודות הראשונות הבנתי שמדובר כאו במשפחה מיוחדת במינה ומהר מאד הוקסמתי מההנגה המלכותית והאצילית שהיתה נחלתם של כל בני הבית – אם בתוכן השיחות ובצורת הדיבור של בני הבית סביב השולחן ואם בכל פרט בחיי היום יום שאפילו הצעדים שלהם בעת הליכתם היו שונים ומיוחדים. סעודות השבת בבית הורנשטיין היו חוויה מיוחדת. הסעודה התנהלה באווירה חסידית ליובאוויטשית ובצורה אריסטקרטית מאד. את תפילות השבת היה רבי משה מתפלל בבית המדרש של אמשינוב והייתי הולך עמו. בחזרה לביתו היה מביא איתו תמיד קבוצה של אורחים. הם כבר ידעו שהוא אמרח נפלא מכל הבחינות ואהבו מאד לבוא אליו. בית המשפחה היה גם בית ועד לכל אנשי הרוח היהודים מגזע החסידים שחיו בעיר. הם הרבו להתאסף אצלו ואני זוכר שכל הסופרים היהודים מהשורה הראשונה בפולניה היו יושבים עמו ומצפים למוצא פיו. למשל בן דודו של הרבי, הסופר והפסיכולוג פישל שניאורסון – הממוחה שחוות דעתו הפסיכולוגיות על אירועים אקטאוליים היו מגיעות לכותרות מהדורות החדשות בכל אירופה – היה מרבה לפקוד את הבית. דמות שכיחה בין אורחי הבית היה גם הסופר היהודי הגדול דאז זלמן שניאור – ופרט לאלה היית מוצא שם את האורחים הטבעיים – חסידי חב"ד מכל אתר ואתר ומשלחות ציבואיות של קהילות יהודיות מכל רחבי המדינה שנהגו לנפוש באוטווצק. משפחת הורנשטיין אף הציעה לי לכבס את בגדיי בביתם. התחושה המשפחתית שהם העניקו לי היתה גדולה עד כדי כך שבימים שהייתי נוסע למשפחתי בוורשא, רבי משה דאג שאחותו, גב' לנדאו תיתן לי כסף כדי שאוכל לקנות אוכל בחנות וחלילה לא ארעב. גם היא כמו אחיה היתה אימהית ואכפתית והיה היכר בה שהיא נמנית עם האנף המכובד הזה".
בית רבי | ||
---|---|---|
הבעל שם טוב - המגיד ממזריטש | ||
משפחת אדמו"ר הזקן | זקניו/זקנותיו: שניאור זלמן · אברהם · ברוך בטלן · רחל | הורים: ישראל ברוך · רבקה | חמיו: יהודה ליב | אשתו: סטערנא | אחים/יות: יהודה לייב · מרדכי · משה · שרה | גיסים/ות: ישראל קאזיק · עקיבא פרדקין | בנים/ות: דובער · חיים אברהם · משה · פריידא · דבורה לאה · רחל | חתנים/כלות: אליהו · שלום שכנא אלטשולר · אברהם שיינס | שיינא · שפרה | |
משפחת אדמו"ר האמצעי | הורים: שניאור זלמן · סטערנא | אשתו: שיינא | חמיו: ר' יעקב מינוביץ' | אחים/יות: חיים אבהם · משה · פרידא · דבורה לאה · רחל | גיסים/ות: אליהו · שלום שכנא אלטשולר · אברהם | בנים/ות: מנחם נחום · ברוך · שרה · ביילא · חיה מושקא · דבורה לאה · ברכה · מנוחה רחל סלונים · חיה שרה · אסתר מרים | חתנים/כלות: יקותיאל זלמן ולס · מנחם מענדל · יעקב ישראל טברסקי · יונה מז'יטומיר · יעקב כולי סלונים · אהרן אלכסנדרוב · שרה פריידא · אהרן זסלבסקי | |
משפחת אדמו"ר הצמח צדק | הורים: שלום שכנא אלטשולר · דבורה לאה | אשתו: חיה מושקא | חמיו: דובער חמותו: שיינא | אחים/יות: דבורה | גיסים/ות: חיים חייקיל | בנים/ות: ברוך שלום · יהודה לייב · חיים שניאור זלמן · ישראל נח · יוסף יצחק · יעקב · שמואל · ראדע פריידא · דבורה לאה | חתנים/כלות: שניאור · לוי יצחק זלמנוביץ · לוי יצחק מסיראטשין | |
משפחת אדמו"ר המהר"ש | הורים: מנחם מענדל · חיה מושקא | אשתו: רבקה (בזיווג ראשון: שטערנא) | חמיו: אהרון אלכסנדרוב חמותו: חיה שרה (בזיווג ראשון: חמיו: חיים שניאור זלמן) | אחים/יות: ברוך שלום · יהודה לייב · חיים שניאור זלמן · ישראל נח · יוסף יצחק · יעקב · ראדע פריידא · דבורה לאה | גיסים/ות: שניאור · לוי יצחק זלמנוביץ | בנים/ות: שניאור זלמן אהרן · שלום דובער · אברהם סנדר · מנחם מענדל · דבורה לאה · חיה מושקא | חתנים/כלות: משה אריה לייב גינזבורג · משה הורנשטיין | |
משפחת אדמו"ר הרש"ב | הורים: שמואל · רבקה | אשתו: שטערנא שרה | חמיו: אדמו"ר יוסף יצחק | חמותו: חנה | אחים/יות: שניאור זלמן אהרן · אברהם סנדר · מנחם מענדל · דבורה לאה · חיה מושקא | בנים: יוסף יצחק | גיסים: משה אריה לייב גינזבורג · משה הורנשטיין | כלות: נחמה דינה | |
משפחת אדמו"ר הריי"צ | הורים: שלום דובער · שטערנא שרה | אשתו: נחמה דינה | חמיו: אברהם שניאורסון חמותו: יוכבד שניאורסון | בנות: חנה · חיה מושקא · שיינא | חתנים: מנחם מענדל שניאורסון · שמריהו גוראריה · מנחם מענדל הורנשטיין | נכדים: שלום דובער גוראריה | |
משפחת אדמו"ר שליט"א | הורים: לוי יצחק שניאורסון · חנה שניאורסון | אשתו: חיה מושקא | חמיו: יוסף יצחק | חמותו: נחמה דינה | אחים: דובער שניאורסון · ישראל אריה לייב שניאורסון (מרק גוראריה) | גיסים/ות: שמריהו גוראריה · מנחם מענדל הורנשטיין · חנה · שיינא · גניה שניאורסון |