חלב (שומן)

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־21:02, 11 בדצמבר 2024 מאת שיע בוט (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "דוגמא " ב־"דוגמה ")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

החֵלֶב הוא כינוי המיוחד לשומן הפנימי בבעלי חיים האסור באכילה, והוא אחד האיסורים החמורים שבתורה[1] שהעובר עליו ואוכל מהחֵלֶב - דינו כרת. שאר חלקי השומן נקראים שומן.

פרטי האיסור בהלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כמו שאר האיסורים שבתורה, האיסור הוא על אכילת כזית ומעלה, ועל אכילתו בלבד, ולא נאסרו שימושים אחרים[2].

החֵלֶב האסור באכילה הוא כל אחד מחלקיה השומניים של בהמה שהיו מוקרבים על המזבח אילו הייתה זו בהמת קורבן (למעט האליה), ולפיכך נאסרים באכילה בבהמת חולין, והאיסור הוא רק על החֵלֶב של פרה, כבש ועז[3]. המקרה היחיד של חֵלֶב שמותר באכילה, הוא חֵלֶב של עובר הנמצא באמו לאחר שחיטתה.

החֵלֶב שחייבים עליו כרת הוא החֵלֶב שעל הקרב, ושעל הכליות, ושעל הכסלים (כל החלקים האלו נמצאים סביב מערכת העיכול של הבהמה), ורבי עקיבא מגדיר את ההבדל בין החֵלֶב לשאר חלקי השומן בבהמה, שהוא "תותב, קרום ונקלף":

  • תותב - שהחֵלֶב פרוס על הבשר כמו בגד.
  • קרום - על החֵלֶב יש קרום דק הניתן לקילוף.
  • נקלף - החֵלֶב דבוק לבשר, וניתן להפרידו בקלות.

לעומת זאת השומן מחובר אל הבשר ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו.

פעולת הסרת החֵלֶבים וגיד הנשה מן הבהמה כדי להתירה באכילה נקראת ניקור, והעוסק בה נקרא "מנקר". המנהג הנפוץ כיום הוא שלא לנקר כלל את חלקה האחורי של הבהמה אלא למכרו לנכרי, בשל הקושי הרב והדקדוק הנדרשים בניקור חלק זה.

בפנימיות התורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ענינם של הקרבנות הוא העלאת מ"ן, ומכיון שבכל המשכה מלמעלה, ההעלאה מלמטה צריכה להיות מעין ההמשכה, כדי להמשיך את המקיף העליון דקדושה צריכה גם העלאת המ"ן להיות (לא רק בבחינת פנימי, אלא גם) בבחינת מקיף, למעלה ממה שיכולה נפשו להכיל, ובלשון החסידות, העלאת מ"ן לעולם התיקון והעלאת מ"ן לעולם התוהו[4], וזהו שני בחינות ההעלאה שבכל קרבן, העלאה של דם והעלאה של האימורים והחֵלֶב הפנימי[5].

בעבודת השם[עריכה | עריכת קוד מקור]

החֵלֶב, הוא בחינת תענוג[6], וניכר במוחש שמי שהוא בעל תענוג יש לו הרבה חֵלֶב.

בעבודת השם, המשמעות של הציווי 'כל חֵלֶב להשם', הוא להתענג על השם בשמחה בעשיית המצוות, ושלא יהיה לו תענוג אחר[5].

הרבי התבטא מספר פעמים על-פי הציווי 'כל חֵלֶב להשם'[7] שיהודי צריך לתת מהמובחר שבכל דבר לה'[8], לנצל את השעות הראשונות של יום הלימודים ללימודי קודש[9].

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים

  1. ויקרא, פרק ג', פסוק י"ז.
  2. בכל הבא לקמן ראו במפרשי התורה על ויקרא ג, יז. רמב"ם ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ז'. שולחן ערוך יורה דעה, סימן ס"ד. ספר המצוות מצוות לא תעשה קפ"ה. ספר החינוך מצווה קמ"ז.
  3. ואילו החֵלֶב משבע החיות הטהורות ומעופות מותר באכילה.
  4. ספר הליקוטים דא"ח צמח צדק מ"ן ומ"ד עמוד תתלא.
  5. 5.0 5.1 ספר הליקוטים דא"ח צמח צדק ערך קרבנות עמוד קעז.
  6. בלקוטי שיחות חלק ג' עמוד 948 מציין הרבי בקשר לכך לדברי חז"ל במסכת גיטין נו, ב, שרבן יוחנן בן זכאי אמר לאספסינוס קיסר הסיבה שלא מצליח להכניס את רגלו לנעל היא מכיון ש"שמועה טובה תדשן עצם" והציע לו שיביאו בפניו אדם ששונא, כהמשך הפסוק "ורוח נכאה תייבש גרם".
  7. ויקרא ו, ב.
  8. מיוסד על הרמב"ם בסוף הלכות איסורי מזבח: "הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו . . בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה'". ראו לדוגמה לקוטי שיחות חלק ג' עמוד 948, שיחת שבת פרשת תבא תשל"ב, שיחת שבת פרשת קרח תשי"ד, ועוד.
  9. תורת מנחם חלק י"ב עמוד 55, ועוד.