ריבית
ריבית – פירושה ריוח מממון שניתן בהלוואה, כלומר, שכר על העובדה שהמלוה ביטל את השתמשות ממון שלו על ידי הלוואתה ללוה, ובכך הלוה קיבל את האפשרות לסחור בהממון.
בתורה יש מצווה גדולה להלוות - "גמילות חסדים", אך יש איסור ריבית, אסור שיהיה בזה שום ריווח מההלוואה.
התורה חזרה על האיסור כמה פעמים, וכל מי שיש לו יד בהלוואת ריבית עובר לפחות על איסור אחת של התורה.
והחכמים הרחיקו מאוד את האיסור, אפילו מאבק ריבית.
לאידך יש "היתר עיסקא". ראה ערכו.
מקור האיסור
אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ
— ויקרא כה, לז
לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ
— דברים כג, כ
פרטי האיסור
אסור[1] לתת יד בהלוואה שיש בו ריבית בין הלווה והמלווה, זאת אומרת שאסור להיות ערב או להעיד בשבליהם או לכתוב ביניהם שטר שיש בו הזכרת ריבית, שנאמר[2] "לא תשימון עליו נשך".
המלוה עובר על ששה לאוין[3], והלווה בשניים[4], והמתעסקין באחד.
מטעמי המצוה
כי האל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן ציוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב. כי כן דרכו של ריבית וידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך. ובהימנע מן המעשה הזה ערב וסופר ועדים, ימנעו בני אדם ממנו.
בחסידות
כדרך שיהודי מתנהג עם יהודי שני – כך מתנהגים עמו מלמעלה: אם הוא עובר על איסור רבית, הוא נוטל עתה ריווח משום שנתן לו בעבר כסף, מתנהגים עמו מלמעלה באופן כזה: עבודתו עתה היא כביכול ללא השתתפות מלמעלה; ישנה רק נתינת ה"כסף" – כח – קיום המצוות שלמעלה – לפני שהוא מתחיל בה"מסחר", ההתעסקות בעבודתו, שזהו הכח לביצוע עבודתו. ואילו כשהוא מקיים מצות רבית, מתנהגים עמו כך גם מלמעלה: לא זו בלבד שנותנים לו תחילה הכח לעבודתו, אלא שמשתתפים עמו מלמעלה בעבודה עצמה – "הקב"ה קורא ושונה כנגדו".
וזוהי השייכות של מצות רבית אל קבלת עול שמים ויציאת מצרים: מצות רבית מהוה תוכן וסדר כללי, שבאמצעותה נעשה, כביכול, הקב"ה שותף ליהודי בעבודתו – קבלת עול שמים (קיום המצוות). ולהיותו קשור עם הקב"ה, יוצא הוא מכל המיצרים וההגבלות – יציאת מצרים[5].
לקריאה נוספת
ראו גם
קישורים חיצוניים
- האיסור להלוות בריבית: מה, מדוע ואיך באתר בית חב"ד
- הרב דניאל גראבסקי, ריבית תבנית:מדיה הלכה
הערות שוליים
- ↑ ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט) מצוה סח.
- ↑ שמות כב, כד.
- ↑ ספר החינוך מצווה שמג - שלא להלוות בריבית לישראל. שנאמר "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה, לז). נשך וריבית הינם אותו דבר, וחילקם הכתוב, ולא כתב "את כספך ואכלך לא תתן לו בנשך", כדי לעבור עליו בשני לאוין, כלומר, להרבות האזהרות עליו.
- ↑ ספר החינוך מצוה תקעב - לא ללוות בריבית מישראל. הלווה עובר משום "לא תשיך" ומשום "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד).
- ↑ תורת מנחם א שנת ה'שי"ת שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון ה'שי"ת. ע' 75 .