צרור החיים
צרור החיים' הם האורות האלוקיים העוטפים את הנשמה אחרי ההסתלקות ומעלים אותה מעלה מעלה כאבן הצרורה ונזרקת במרגמה.
מקור המושג
מקור המושג בדברי אביגיל לדוד[1] ”והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך”. המפרשים שם מסבירים ש"צרור החיים" הוא העולם הבא[2], ונפוץ להשתמש בו בריבוי מקומות: במצבות, בנוסחי תפילות אשכבה, בפיוט אל מלא רחמים, בתפילת יזכור ועוד.
בקבלה ובחסידות
בתורת הקבלה והחסידות יש לביטוי "צרור החיים" שני ביאורים שונים:
א. בזוהר[3] ובאור התורה[4] מבואר שהוא גן עדן העליון. היינו, שעניינו התגלות עתיק שבבינה: "וזהו עניין צרור החיים דעיקרו בינה שבה מאיר עתיקא".
ב. בפרדס רימונים (להרמ"ק)[5] ובמאו"א "ואין צרור פחות משלושה מלכות שבה נצרר תפארת המקבל מהבינה". היינו, מקור החיים הוא בינה, עץ החיים היא תפארת (שהיא עיקר המידות), ארץ החיים היא מלכות – וצרור החיים הוא כששלושתם מתאחדים (ע"י התפארת שממשיכה במלכות את הארת הבינה).
ומוסבר בזה בחסידות[6], שכשם שאבן הנצררת במרגמה נזרקת למרחוק מאד, כך "צרור החיים" צורר את הנפש אחרי ההסתלקות ו"זורק" אותה מעלה מעלה לאשתאבא בגופא דמלכא דאלוקים חיים.
והנמשל: שורש הגבול (זמן ומקום) הוא בספירת המלכות[7], ואילו המידות[8] הן למעלה מזמן ומקום, והן "סוף עולמות האין סוף". ומאחר וידוע שהמצוות הן בז"א (היינו, במידות), ע"י קיום המצוות בכל יום (בתוך הזמן והמקום) מחברים ומיחדים את הנבראים (המוגבלים) עם האין סוף (הבלתי מוגבל).
ומכיון שהמצוות מתקיימות ע"י האדם, הן נעשות לנשמה "לבוש" העוטף אותה (כצרור אבן במרגמה) ומעלה אותה מעלה מעלה להתאחד ולהתייחד באלוקים חיים, שהוא ה"שם" המאיר בספירת הבינה (המאירה בגן עדן העליון).
הבהרה
למרות ששני הפירושים מדברים על ג"ע העליון, הנה הפירוש הראשון מדבר על התגלות עתיק בבינה, ואילו השני מדבר על התעלות הנשמה להתענג בזיו המאיר בג"ע העליון.