לה' הארץ ומלואה
לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ הוא ביטוי אותו נוהגים חסידי חב"ד לכתוב בראש כל ספר (בדרך כלל בראשי התיבות לה"ו), כביטוי לכך שאין עוד מלבדו וספר זה בתוך כל שאר הנבראים שבעולם שייכים לקב"ה, והוא רק נמצא 'בחזקת' מי שרכש אותו.
הרחבה[עריכה | עריכת קוד מקור]
מקור הביטוי הוא מפתיחת פרק כ"ד בספר תהילים, "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה".
במשך השנים פשט המנהג לרשום ביטוי זה על ספרים בנוסף ולפני ציון שמו של בעל הספר.
הרבי הזכיר בקשר לכך[1] את סיפור הגמרא[2] "אמר רבי חייא בר אבא פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים וכשמניחים אותו אומרים לה' הארץ ומלואה וגו'"[3].
כמו כן ציין בקשר לכך את אזהרת רבי יהודה החסיד: "לא יכתוב אדם על ספר, שלי הוא, אלא יכתוב עליו שמו בלי שלי הוא".
בשיחת שבת פרשת בשלח ט"ו שבט תשמ"ז הזכיר הרבי את מנהג ישראל זה, ועודד לכתוב זאת על כל ספרי הקודש של הילדים בחדר צבאות השם שלהם, ובמידת האפשר גם על קופת הצדקה, וביאר שאין במנהג זה חשש מביטול הזהירות שלא לכתוב פסוק שלם, הן מכיון שאין זה פסוק שלם, והן מכיון שכותבים את שם ה' בקיצור וברמז ולא בשלימות כפי שהוא בפסוק, וכפי שניתן להיווכח בכך שזהו מנהג ישראל פשוט.
תוכן זה כתב הרבי גם במכתב כללי מיוחד לכל ילדי ישראל:
בנוסף למכתב הכללי והכולל – באה כאן בפרט ההצעה והבקשה הכפולה אל כל אחד מכם, ילד וילדה, לעשות מן החדר שלכם, המטה, השולחן וכו' – "בית" של תורה, תפלה וגמילות חסדים: ללמוד בו כל יום תורה, לומר תפלה להשם, לתת צדקה בקופת-צדקה (לבד משבת ויום טוב), וכיוצא בזה.
ולכל אחד מכם יהיה סידור (תפלה) משלו, חומש (או ספר אחר של תורה) משלו, וכן להבדיל, קופת-צדקה משלו.
[ולרשום – על הדף שלפני התחלת הסידור או הספר – "להשם הארץ ומלואה
" (או בראשי-תיבות: "לה"ו") ואת השם שלו, כמנהג ישראל. ואם אפשר – גם על קופת-הצדקה].