אמרו רז"ל: "מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה עביד"(מלכתחילה, כל מה שעושה האדם - למען עצמו עושה).
יש בזה שני היבטים - חיובי ושלילי:
א) כאשר אדם עובד את ה' ומפשפש במעשיו, ואח"כ גם מתקן את הטעון תיקון ושיפור, הנה, אם עושה זאת רק כדי לצאת ידי חובה בפני מאן דהוא - לא יצליח.
אבל אם עובד מתוך אינטרס אישי, מתוך כונה לתקן את עצמו כראוי - אדעתא דנפשיה, בודאי יצליח בעבודתו. וכן אם לומד תורה לשמה - לשם הנשמה, היינו כדי לקשר נפשו לה' ע"י השגת התורה הנקראת מזון לנפש, הנה, בודאי יתעלה בה. וכמו שאמר ר' יוסף : "חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי" וכו'
בהיבט זה, הנה המושג אדעתא דנפשיה - חיובי.
ב) כאשר אדם לומד תורה ועובד את ה' - אדעתא דנפשיה, היינו רק לטובת עצמו - למצוא סיפוק והנאה מלימודו או מעליותיו הרוחניות - כדי להשיג שלימות, ולא למען מילוי הכונה העליונה - לעשות נחת רוח לקב"ה, שנתאוה להיות לו ית' דירה בתחתונים. בהיבט זה - המושג "אדעתא דנפשיה" הוא שלילי.
- (חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")