תפיסת ידי אדם

תפיסת ידי אדם הוא פסול בהלכות מקוואות המתייחס למצב בו כניסת המים למקווה התבצעה על ידי אדם בכוונה, ומגדיר את פסול המקווה לשימוש.

מקור הפסול ומהותו

אחד המקורות הראשונים לפסול תפיסת ידי אדם הוא בתוספתא במסכת מקוואות שבה הברייתא מתייחסת לאדם שמטביל במקווה מגבת, ותוך כדי הרמת המגבת זבו מתוכו שלושה לוגין מים למקווה, וקובעת שהדבר אירע אם לאחר שהגביה את המגבת לחלוטין ממימי המקווה ואין מגע בין המגבת למקווה, המים פסולים.

בהמשך הברייתא מובא "וכן היה רבי יוסי אומר זילף בידיו וברגליו שלשת לוגין למקוה פסול, הוליכן עם הקרקע כשר". המשנה מתייחסת לאדם שהזרים בידיו וברגליו מים ישירות לבור המקווה, וקובעת שהמקווה פסול.

כך גם בתורת כהנים על פסוק אך מעין ובור מקוה מים, דרשו חז"ל "מה מעין בידי שמים, אף מקווה בידי שמים". כלומר כשם שנביעת מימי מעיין נוצר לחלוטין בכוח אלוקי, ולא בכוח אנושי, כך מים שאובים, או אפילו מים שאינם שאובים רק שהגעתם לבור המקווה היתה על ידי אדם - פסול.

סייג לאיסור - המשכה

סייג לאיסור זה מובא בתורת כהנים מביאים ראיה לכך, שפסול תפיסת ידי אדם הוא רק כשהמים הגיעו ישירות לבור המקווה על ידי האדם. את הדבר מוכיחים חז"ל מהפסוק "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר". מהמילה "בור" נלמד כי המקווה אינו אמור להיות דומה לחלוטין ל"מעיין" שכל הווייתו היא טבעית (בידי שמים), אלא ניתן לדמותו גם לבור שנחפר על ידי אדם. הגבול בין מעיין לבור מוגדר כאשר המים הצטברו יחדיו במקום מסויים מכוח האדם, אך השלבים האחרונים של זרימת המים לתוך הבור הייתה בצורה טבעית ולא ידנית, דבר הנקרא "המשכה על גבי קרקע" .

כוונת האדם

לכוונת האדם ישנה משמעות נכבדת בפסול זה של תפיסת ידי אדם. התייחסות לכך אנו מוצאים במשנה בענין "המניח כלים תחת הצנור" כלומר אדם המניח כלים תחת קילוח המים, במטרה שהמים יתקבצו שם ומשם ירדו לתוך המקווה, שהדבר גורם לפסילת המים, וגם לפי דעת בית הלל שמקילים בכך ומתירים את המים לטהרת המקווה, אין זה אלא אם עשה זאת ללא כוונה - ששכח את הכלים בחצר ורק אם בשעת הנחת הכלים לא היו עננים בשמים.

הדבר מוכח גם מהמשך הברייתא הנזכרת שבה מובאת דעת רבי יוסי אודות האדם המזלף בידיו מים למקווה, והוא קובע שהמים פסולים, ולמרות זאת הוא מסכים לקביעת המשנה, אודות קבוצת בני אדם או בעלי חיים העוברים ממקום למקום ו"זילפו בידיהם וברגליהם" כלומר שמתנועות הידיים והרגלים, שבעת ההליכה ללא כוונה מיוחדת הם גרמו לטיפות המים לזרום לכיוון המקווה, שהמים כשרים ואינם נפסלים כדין מים שאובים שנכנסים למקווה שאין בו ארבעים סאה. ויותר מכך - "ולא עוד אלא עשו מקווה בתחילה כשר". גם אם כל המקווה מתחילתו ועד סופו נעשה בצורה כזאת, המקווה כשר.

תפיסת רגלי בהמה

הרא"ש מביא את דברי התוספתא האמורים, ומפרש שה"לגיון" הוא חיל רוכב סוסים וגמלים, ול' התוספתא מביא וכן שיירא, והיינו גם כן ההולכים בסוסים. ומחלק בין אדם לבהמה, שבאדם פסול בג' לוגין בלא המשכה, וברגלי בהמה אינו פוסל אפילו עשה מקוה בתחלה בלא המשכה.

בפירוש דברי הרא"ש נחלקו האחרונים. המעדני יום טוב מפרש כי הרא"ש מפרש את דברי הברייתא מכח הפסול של הוייתו על ידי טהרה, והחילוק בין אדם לבהמה הוא שאדם מקבל טומאה או לא. הרש"ב מליובאוויטש סובר כי פשט זה דחוק לפי משמעות המשנה שמדובר בפסול מים שאובים, ולכן הוא מפרש את שיטת הרא"ש בכך שמעשה שאינו נעשה מתוך בחירה וכוונה אינו מתייחס לעושה: "וצריך לומר דהוא ז"ל סובר דדוקא תפיסת ידי אדם פוסל, משום שאין זה בידי שמים ואפילו בלא כוונה פוסל, אבל הנעשה על ידי הבהמה הרי זה כאלו נעשה בידי שמים. כי האדם יש לו דעת וכוונה, והוא הוא העושה הדבר מפני שעושה בבחירה ורצון, ולכן גם אם אינו מכווין פוסל מפני שיש בו כוונה, אבל בהמה שאין בה דעת וכוונה שאינה עושה בבחירה ורצון, הרי זה כמו בידי שמים, וכמו אם היה הרוח מביא את המים".

הלכה למעשה

אחד מההשלכות של פסול זה, הוא במקווה שמילויו מתבצע באמצעות פתיחת מכסה של חור צינור שממנו זורמים מים למקווה, ויש לדון האם פתיחת המכסה נחשבת כפעולת מילוי המים במקווה. הרש"ב קובע שלמרות שאין זה אלא "הסרת המונע" הדבר נחשב "תפיסת יד אדם במקצת" כמו שמצינו בהלכות נטילת ידיים שהסרת הברז נחשבת ל"כח גברא" בהתייחסות למים הראשונים שיוצאים מחור הברז, ולכן יש לבצע לאחר מכן המשכה כלומר שהמים יומשכו שלושה טפחים על גבי קרקע, ובכך יהיה המקווה כשר.