מרה לבנה

מרה לבנה היא טבע מסוים באדם, הנלקח מתוך אבר הנמצא באדם. מתוך ארבע מרות, מרה לבנה, מרה שחורה, מרה ירוקה, ומרה אדומה. ארבע מרות אלו מכוונים כנגד ארבעת היסודות שבאדם, שהם אש רוח, מים, עפר.

מרה לבנה פועלת את ההיפך שמרה שחורה פועלת. בעוד שמרה שחורה פועלת התרכזות, צמצום המחשבה, ונטיה להתבודדות, עצלות ועצבות, שנאה, כעס, מידות אכזריות, ומחשבות לא טובות, פועלת מרה לבנה את ההיפך. מרה לבנה פועלת על האדם לפיזור הנפש, התרוממות הרוח, אהבה, וחיות. נטיה לתענוגים, תאוות רעות או טובות, מילתא דבדיחותא, וליצנות.

לפעמים כאשר האדם מעורר את כח המרה לבנה על ידי אחד מכוחותיה, כגון אהבה - אפילו אהבת ה', יכול להמשך מהמרה לבנה ופתיחת הלב - גם נטיה להוללות וליצנות, שהם ענינים הנמשך מפתיחת הלב מכח האהבה.

הרש"ב מסביר את הפסוק "וממולדתך", כהמשך לפירוש הידוע ל"לך לך", צא מארצך - מרצונותיך כו', "ממולדתך" מהטבע המוטבעים בו מלידה, כגון מרה שחורה, מרה לבנה - לומר גלאכע ווארטעל, - "יעמאלט וועסטו זיין ווי עם דארף זיין" [=ואז תהא כפי שצריך להיות.]

הכנעת המידות על ידי עבודה

יסוד גדול אומר אדמו"ר הרש"ב, יש בעבודת האדם בשעת התפילה, בהשפעה על המרה שחורה ולבנה:

כאשר עובד אדם את עבודתו בעבודה אמיתית במוח ולב בהתבוננות פרטיות, בהשגה גמורה ובהנחה טובה, ונרגש אצלו הענין ומתעורר בלבו באהבה בבחינת קירוב ודביקות או בבחי׳ רשפי אש כו׳, באופן זה מתברר ומזדכך מעט מעט המידה ההיא בבחינת חלישות ובבחינת קירוב ובבחי׳ כליון הישות.

וכמובן שבעבודתו צריך לידע תמיד מה העבודה הפרטית שמגיע לחלקו לתקן, איזו מדה היא בו בתוקף יותר, ויתן כל כחותיו בעבודתו על המדה הזו הפרטית.

אבל כאשר העבודה היא בבחינה כללות לבד, נשארה המדה ההיא בתקפה ממש כמו קודם העבודה, ואינה נראה בה שום שינוי לטוב, כמו יש מי שהוא בטבע מרה לבנה בתאוות ותעגוגים והוללת וליצנות וכה״ג, ויש שהוא בטבע המרה שחורה כמו בכעס ומדות אכזריות וכן בעצלות ועצבות כו'; בעבודה הנ"ל שההתבוננות היא רק בבחינה כללות, הגם שמתפעל ומתלהב נפשו מזה ונם בבחינת מרירות ולב דואג כנ״ל, אין שום שינוי כלל בהמתת הטבעיים, ונראים בתקפם כמו מקודם, ולכן לאחר התפלה יהיה בהוללות ולצנות בשוה ממש כמו קודם התפלה, או בתאוות ותעגוגים כמו מקודם,

ואדרבא, יכול להיות בתוקף יותר מפגי שמחת נפשו (די צופרידענקייט) מההתפעלות והתלהבות שלו, (דהיינו הרגשת הישות, שבדרך כלל ישנה בעבודה שעל פי טעם ודעת, רק שבעבודה אמיתית יש בזה הביטול, וכמשנת״ל שצריך להיות ביטול בעבודה בשמחה, שלא תהיה בבחינת ישות כו׳, משא"כ בעבודה הנ״ל אין בה ביטול, כי אם הרגשת עצמו) או שמפקח דעתו כזה מהמרירות ולב דואג (ומובן שבזה מאבד גם את הטעם הטוב המועט שיש בעבודה זו, דהלא מ״מ היה בו איזה הרגש טוב, ובהפיקוח הנ״ל נאבד ההרגש הזה לגמרי) וכן מי שחוא במדת הכעס ומדות אכזריות יהיה כן לאחר העבודה כמו קודם העבודה להתכעס ולבלי לרחמ על זולתו ולהתגהג אתוו במדות תקיפים, ויכול להיות ג״כ עוד התגברות בזה מצד הישות שלו, או מצד המרירות שבטבע מביא לידי כעם וכדומה. (רק מי שבטבעו אינו בהתפשטות כל כך יכול להיות שיחזיק המקיף מהעבודה בדרך הנ״ל איזה משך זמן בהעדר ה ת פשט ו ת המדה הטבעית, וביותר הוא בהתגברות המרירות (שבאמת זהו עצבות) שמחזיק אצלו זמן רב). קונטרס העבודה עמ' 44 (45)

הרבי כותב על עצמו: בכלל איני בעל מרה לבנה. אגרות קודש חי"ג עמ' שסה (404)