משתמש:פולע/ראשית גויים עמלק ואחריתו גו' (מאמר)
|
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
| אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים. | |||
ראשית גוים עמלק ואחריתו גו' הינו ד"ה של המאמר הראשון של אדמו"ר הריי"צ. מאמר זה עוסק בקדושתו הנצחית של הנשיא.
היסטוריה
ביום ב' ניסן תר"פ, הסתלק אדמו"ר הרש"ב שהיה אביו של אדמו"ר הריי"צ ובצוואתו כתב שימנו את בנו יחידו, ר' יוסף יצחק, לממלא מקומו בהנהגת חסידות חב"ד ובראש הנהלת ישיבת תומכי תמימים. בעקבות כך מינו חסידי חב"ד ביום ההסתלקות את אדמו"ר הריי"צ שימלא את מקום אביו. עוד הוא כתב בצוואה, שבנו יתעסק בחיזוק וביסוס הישיבה ויקים חדרים ושיעורים ללימוד החסידות בעיירות רוסיה. בנוסף לצוואה קיבל אדמו"ר הריי"צ גם פתק אישי מאביו בו היה כתוב: "תדבר דא"ח לפני ידידינו על יסודות נאמנים בדברי אבותינו הק' זצוקללה"ה[1], ותשתדל להסביר הדברים לזולתך בטוב טעם ודעת". את הפתק הראה אדמו"ר הריי"צ לחסידים לאחר הסתלקות אביו, אך לא הרשה להעתיקו.
חשובי ונכבדי החסידים כתבו מכתבי עידוד לחסידים שברוסיה ובתוך הדברים שילבו את תוכן הפתק. במקביל, החלו קהילות ליובאוויטש ברחבי ברית המועצות לשלוח כתבי התקשרות עליהם חתמו החסידים ובהם ביקשו את אדמו"ר הריי"צ לקבל על עצמו את נשיאות חסידות חב"ד. אדמו"ר הריי"צ אכן קיבל על עצמו מיד את עול הנשיאות. כבר בשבת פרשת צו, היום האחרון לשבעה, אחר תפילת מנחה, אמר מאמר דא"ח[2], מה שמהווה אות לתחילת כהונה בפועל כנשיא.
בשנת האבילות נהג אדמו"ר הריי"צ כפי שנהג אביו אחר הסתלקות אדמו"ר מהר"ש; הסתגר בחדר היחידות של אביו ואת עיתותיו הקדיש ללימוד. באותה תקופה גם נחלה במחלה קשה עד שהייתה סכנה לחייו. במקביל החל לפעול כדי לחזק את עדת התמימים והחסידים. מדי פעם הוא כתב מכתבים כלליים בהם ביכה את הסתלקותו של אביו, ומאידך עודד וניחם את כולם, וקרא להמשיך ביתר שאת בהפצת התורה והיהדות.
אותן שנים היו קשות במיוחד, שכן באותו זמן החלו הקומוניסטים ליישם את שיטתם בברית המועצות והחלו לסגור את מוסדות הדת ולאסור כל פעילות דתית. אדמו"ר הריי"צ חיזק את החסידים שמצידם היו מוכנים למסור נפשם לקיום הוראותיו. השלטון ברוסיה לא הניח לאדמו"ר הריי"צ מנוח אף בשנה הראשונה להסתלקת אביו (שנת האבל) וכבר בחודש תמוז תר"פ נלקח לחקירה בה איימו עליו באקדח. בתום שנת האבל החל אדמו"ר הריי"צ לערוך פעילות רבה בקרב החסידים ובקרב יהודי רוסיה בכלל, לליבוי הזיקה היהדות תחת הדיכוי הקומוניסטי[3].
תוכן המאמר
המאמר מיוסד על המאמר האחרון שאמר אדמו"ר הרש"ב בסעודת פורים תר"פ, עם הוספות רבות ובשינויי לשון בכמה מקומות.
במאמרו הראשון בתור נשיא בוחר אדמו"ר הריי"צ להדגיש את עניין הנצחיות של הנשיאים בגשמיות, וההתקשרות שלהם לישראל ושל כל ישראל אליהם. מזה מובן, שמאמר זה הינו התחלת, עיקר ויסוד מרכזי בנשיאותו.
במאמר שם מבאר שענייני קדושה קיימים בקיום עצמי ונצחי, כדוגמת המצוות שהתלבשו בדברים גשמיים כגון קלף וצמר גשמי, שהם כלים ראויים להארת האור העליון וקיימים בקיום עצמי. וממשיך ואומר: "ויש לומר שזהו עניין קדושה לא זזה ממקומה, ותשמישי קדושה בקדושתן הם עומדים".
כלומר, מכיוון שכל עניני הקדושה נמשכים ממקור הקדושה – מהקב"ה בעצמו, לכן, כשם שהוא יתברך קיים בקיום עצמי ונצחי שהרי מציאותו מעצמותו, כמו כן קדושתו ואורו (שהוא דבוק במאור ומעין המאור) – קיימים בקיום 'עצמי', כלומר: לא נוצרו על-ידי גורם חיצוני להם, ולכן קיומם נצחי.
בהמשך לזה כותב שם בקשר לקדושת חפצי הצדיקים:
"ומקום התורה והעבודה של צדיק בקדושתו הוא גם לאחר עלותו מחיי הגופות לחיים האמיתיים והארת אור עבודתו נשאר במקומו, דיש לומר שהמקום שבו למד ועסק בתורה וכל כליו שהשתמש בהם לצרכי העבודה, קדושתו עליהם, מחלקי בירורו בעולם".
ומביא על זה סיפור מאביו:
[במקום אחר (ראה ספר השיחות תש"ד ע' 6 ואילך) הרחיב הרבי הריי"ץ יותר: שבהיותו ילד קטן היה רגיל להכנס לחדר היחידות של כ"ק אדמו"ר מהר"ש, ופעם אחת ראה שהדלת נפתחת, ונפל עליו פחד והסתיר את עצמו, וראה שאביו נכנס, וההמשך נעתק במאמר, להלן]
"וראיתי פעם כי כ"ק אדוני אבי מורי ורבי הרב הקדוש הריני כפרת משכבו נכנס לחדר אביו כ"ק אדוני אבי זקני מורי ורבי זצוקללה"ה זי"ע והיו עוד סדרי החדר כמו שהיו בחייו (זה היה בערך בשנת [תר]מ"ה או [תר]מ"ו) ונכנס לבוש בחגורה ועמד אצל השולחן למול כסא שבתו, ושפתיו נעות כמדבר, ובכה הרבה".
ביאור הדברים יובן לאור ביאורו בתחילת המאמר. שם מפרט בתחילה את ענין ה'כלים' של עשר הספירות של עולם האצילות, שעל ידי שהאור דבוק ומאוחד בכלים, הם קיימים בקיום עצמי כמו האור עצמו.
בהמשך לזה מבאר במאמר את נצחיות הקדושה ששורה במקום עבודתו הגשמי של הצדיק, והקדושה שיש בכל הכלים שבהם השתמש "לצרכי עבודתו", שגם לאחרי הסתלקות גופו הם נשארים בקיום עצמי ונצחי, כשם שיש קיום עצמי ונצחי לכלים של עשר הספירות מצד ביטולם והתאחדותם עם האור.
ויש לומר יתירה מזו:
ההשוואה בין חפצי הרבי לכלים דאצילות היא לא רק דוגמה, אלא שהם אותו עניין ממש! הקיום הנצחי של מקום עבודתו של הצדיק והכלים שהשתמש בהם, הוא באותה דרגת הקיום הנצחי של הכלים של עשר הספירות דאצילות. זה מובן מהכתוב בתניא (פרקים כ"ג, ל"ד, ל"ט) ש"האבות הן הן המרכבה", שבכל ענייניהם היו מרכבה (בטלים בתכלית) דאצילות, ועניין זה קיים בצדיקים ונשיאים שהם דוגמת האבות.
חיי הצדיק נצחיים בגשמיות!
מכל הנ"ל עולה, שחיי הצדיקים נצחיים לא רק ברוחניות העניינים אלא גם בנוגע לחפציו הגשמיים.
"קדושה לא זזה ממקומה" - קדושת הצדיק חודרת בכל ענייניו: במקום עבודתו ובחפציו הגשמיים, והיא נותרת ללא שינוי גם לאחר הסתלקותו, באותו אופן כפי שהיה בזמן שהצדיק השתמש בהם בפועל, בהיותו נשמה בגוף. כמו שמודגש בסיפור שמביא במאמר, ש"נכנס לחדר אביו... והיו עוד סדרי החדר כמו שהיו בחייו" – דבר לא השתנה מתקופת חייו הגשמיים של אדמו"ר מהר"ש!
הסבר הדברים יובן בהקדים דברי אדמו"ר הרש"ב הידועים שאמר לפני הסתלקותו (הועתק במכתב זקני אנ"ש – נדפס באגרות קודש אדמו"ר מהורייצ ח"א ע' קיג) "איך גיי אין הימל, און די כתבים לאָז איך אייך" [=הנני עולה השמיימה, ואת הכתבים (כתבי החסידות) משאיר אני לכם].
פירוש הדברים:
"צדיקים דומים לבוראם" (ב"ר פס"ז, ח. רות רבה פ"ד, ג. ועוד). וכשם שהקב"ה הכניס את עצמו בתורתו, גם הצדיקים מכניסים את עצמם בדברי תורתם. זוהי כוונת הרבי הרש"ב נ"ע, שעל ידי הלימוד בתורתו והפצת כתביו חוצה מתקשרים עמו בעצמו, מכיוון שהכניס את עצמו בכתביו כפי שהוא נמצא במצב של עליה השמיימה.
ומכיוון שהכתבים נמצאים כאן בגשמיות העולם, הרי שדרכם נוכח הרבי הרש"ב בגשמיות העולם, ובאמצעותם מוסיפה להתקיים התקשרות גשמית בינו ובין כל ישראל, והיא לא זמנית כי-אם נצחית!
עניין הזה קיים גם אצל בנו ממלא מקומו (אדמו"ר הריי"צ נ"ע) שעל ידי כתביו, ספריו, ונכסיו הגשמיים מתקשרים עמו בעצמו ובגשמיות.
ועל ידי ההתקשרות לנשיא הדור, דרך לימוד והפצת כתביו וספריו שבהם הכניס את עצמו, נמשך הקיום העצמי והנצחי של קדושת הצדיק והנשיא לכל "ההולכים בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד" (אגה"ק סכ"ז), ו"כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית" (עירובין נד, א).