חיים מוולוז'ין
תולדות חייו
ר' חיים נולד לאביו יצחק בן חיים, שהיה פרנס הקהילה בוולוז'ין ולאמו רבקה, בת רבי יוסף רפפורט, בנו של רבי שמחה הכהן רפפורט. בצעירותו למד תחילה במשך שנתיים אצל רבי רפאל הכהן המבורגר שהיה רבה של מינסק[1], ואחר כך אצל השאגת אריה, שהיה רב העיירה באותה עת. מגיל 19 החל נוסע אל הגאון מווילנה (הגר"א), ונעשה לתלמידו החשוב. בהסכמתו וברכתו של רבו, הגאון מווילנה, חזר רבי חיים מווילנה לוולוז'ין ושימש כרבה של העיירה. בגר"א הוא ראה גדול שלא היה כמותו כמה דורות, עד שאפילו בהתייחסות הציבורית אליו כממשיך דרכו ראה פגיעה בגאון. כרבה של וולוז'ין החל לשמש ככל הנראה בשנת ה'תקל"ד (1774). לאחר כחמש עשרה שנות רבנות עבר לכהן כרב בוילקומיר, אך חזר לוולוז'ין לאחר שנה אחת בלבד בעקבות התנגדות בקהילה, והמשיך לשמש כרבה עד מותו[2]. בראשית המאה ה-19, לאחר פטירתו של רבו, ייסד ר' חיים את ישיבת עץ חיים בוולוז'ין ובכך הפך לאבי הישיבות הליטאיות הגדולות. לקראת ייסודה של הישיבה, יצא ר' חיים בשנת ה'תקס"ב, במכתב גלוי אל "אוהבי התורה" בליטא, ובו קרא להרים את קרן לימוד התורה והישיבות. במכתב זה הונח היסוד לגישתו הרוחנית ביחס ללימוד התורה (לעומת החסידות), והוא מהווה את ראשית התקבלותו כמנהיג הרוחני של יהודי ליטא.
חלקו של ר' חיים ביוזמת עליית תלמידי הגר"א ב-1808 אינו ברור דיו. קיימת עדות מאוחרת של ר' אריה נאמן על-פיה ר' חיים הגה ויזם את העלייה שבראשה עמדו ר' ישראל ור' מנחם מנדל משקלוב. ר' חיים לא עלה לארץ ישראל בעצמו אך סייע רבות לעולים. הוא שימש כסמכות הרבנית של ארגון רוזני וילנה, אשר תמך כלכלית בפרושים, היהודים הליטאים-אשכנזים בארץ ישראל, באמצעות כספי החלוקה והקמת "כולל הפרושים הכללי "אדרת אליהו"" ואף היה הסמכות העליונה לניהול ענייניהם. כתוצאה מכך הייתה לו השפעה רבה על
בתו של ר' חיים, רלקא, נישאה לר' יוסף סולובייצ'יק אב"ד וילייאמפול וקובנה. בנם, רבי יצחק זאב סולובייצ'יק היה רב העדה בקובנא (וכנראה אף בעיר ניסוויזש קודם לכן), ונכדם היה רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בית הלוי), אבי שושלת בית בריסק. בזיווג שני היא נישאה לרבי משה כהנא שפירא, ונכדם הוא רבי זלמן סנדר כהנא שפירא אבי רבי אברהם דוב כהנא שפירא רבה של קובנה ובעל הדבר אברהם. בתו של רבי משה מזיווגו הראשון נישאה לאחיה החורג יצחק זאב סולובייצ'יק, בנו של רלקא מזיווגה הראשון. [עריכה]שיטתו בהלכה
רבי חיים סבר שאין בהכרח לסמוך על הכרעת הקודמים במקום שהוא הגיע למסקנה הלכתית אחרת (המדובר הוא באדם שהגיע להוראה) ואמר שזה בכלל "לא תשא פנים", עם זאת העדיף להוכיח שהמקרה שהובא לפניו שונה מהמקרה המתואר בפוסקים בעלי חשיבות מרכזית בהלכה (כדוגמת השולחן ערוך) ולהוכיח שלא במקרה שבו מתעסק דיברו. [עריכה]ממשנתו
רבי חיים החשיב מאוד את לימוד הבקיאות. הוא דרש ישרות בלימוד וכתב שפירוש מפולפל, גם אם נראה יפה, אם אינו לפי האמת יש להרחיקו. העריך מאוד את חשיבות החזרות בלימוד ואמר שעל ידי ריבוי חזרות יתורצו שאלות רבות. לאדם המתקשה בלימודו הציע ללמוד במתינות ומתוך שמחה וכתב שבלימוד כזה יכול להשיג בזמן מועט מה שבלא מתינות ישיג בשעות רבות.
רבי חיים והאדמו"ר האמצעי
הגאון רבי חיים מוואלז'ין, היה היחיד מתלמידי הגר"א שלא אבה להשתתף באסיפות שרקמו המתנגדים כנגד מחנה ידידי ה' של הבעל שם טוב ותלמידיו, ואף לא נטל צעד בכל הצעדים שרקמו נגדם. עליו התבטא אדמו"ר שליט"א כי "רבי חיים, שהיה תלמיד אישי של הגר"א ופרסם את תורתו, לא היה מתנגד, כי מיראי ה' מעולם לא היו מתנגדים, היו רק מחוצפים שרצו לפעול את שליחות הס"מ של מלחמת ה' במדין, שהוא לזרוע שנאת חינם בין בני תורה". רבי חיים היה ידיד קרוב של האדמו"ר האמצעי, דיברו ביחד בעניני הלכה, ואף נסעו ביחד לפטרבורג כדי לפעול אצל הממשלה שלא יכריחו יהודים ללמוד ב'שקאלעס' (כך היו נקראים הבתי ספר בדורם.)(אדמו"ר שליט"א אמר כי תודות לקל שזה רשום אצל הגוים, שכן אם היה דבר זה רשום על ידי החסידים היו אומרים כי החסידים מגזימים, אך לגוים הרי מחויבים להאמין...) כמו כן היה רבי חיים מיודד עם אדמו"ר הצמח צדק. גם בנו רבי איצעל'ה מואלאזי'ן המשיך בדרכו של אביו, והיה ידידו של הצמח צדק, וביחד פעלו ענינים שונים.[1]