חב"דפדיה:מיזמים/השבחת ערכים - ה'תשפ"א

כנס חסידי חב"ד

כנס חסידי חב"ד הינו כינוס של כלל חסידי חב"ד ואנ"ש המתקיים בהוראת הרבי החל משנת תשי"ד.

רקע

כבר משנותיו הראשונות לנשיאות הרבי, התקיים מדי שנה בחודש מרחשוון כינוס לכלל חסידי חב"ד בארה"ק. כינוס זה היה גם הזדמנות להביע ברכת 'בואכם לשלום' לכלל חסידי חב"ד שחזרו מבית חיינו לאחר חודש החגים. כינוסים אלו החלו בעידודו ובברכתו של הרבי החל משנת תשי"ד והיו נערכים אז בחודשי ניסן או אייר בכפר חב"ד. משנת תשכ"ב קיבלו הכינוסים מיימד נוסף של 'ברוכים הבאים' לחוזרים מהרבי. בכינוסים אלו התכנסו כלל חסידי חב"ד מצפון ודרום הארץ והם התקיימו במרכזי חב"ד שונים, בינהם כפר חב"ד, תל אביב, [[ולד[[ ונחלת הר חב"ד. בכינוסים היו נואמים נציגים מרחבי הארץ (בטרם היו אז בתי חב"ד) דו"חותת מפעילותם. הנואמים היו מעודדים את חסידי חב"ד שהשתתפו בכינוס לפעול למען הפצת המעיינות.

מענות והתייחסות הרבי לכינוס

הכינוסים הראשונים הארציים של צא"ח התקיימו דווקא בחול־המועד פסח (ראה לדוגמה אגרות־קודש כרך ח' עמ' שמ. שם כרך ט' כט; כרך ח"י עמ' שכז). רק בשנת תשכ"ב התקיים הכינוס בחודש מרחשוון, ואז גם קיבל הכינוס מימד ארצי. לקראת הכינוס שיגר הרבי מכתב בכ"ג במרחשוון להנהלת צא"ח ובו נאמר:

מאשר הנני קבלת המכתב, טופס הזמנות לכנוס התוועדות ארצית לחסידי חב"ד וכו'. ויהי רצון שבכל הםעולות שלהם יתוסף כהנה וכהנה ומתוך שמחה וטוב לבב הפורצים כל הגדרים מניעות ועכובים. והרי עומדים אנו בערב חדש כסלו חדש הגאולה, ועל פי המבואר באגה"ק סי' ד' גם גאולת כל אחד ואחד מענינים המעלימים ומסתירים בעבודתו לקונו, שזהו תכלית בריאתו, וכדברי חז"ל במסכת קדושין בסופה.

בברכה לבשורות טובות ומפורטות.

תרומות ומעשרות

תרומות ומעשרות היא מצווה התלויה בארץ, והיא להפריש תרומות ומעשרות. התורה צוותה להפריש אחוז מסוים מהפירות והירקות הגדלות בארץ, לקדושה.

מוקף

ישנו דין חשוב שהוא להפריש מן המוקף. כלומר, באם אדם רוצה להפריש פירות, עליו לדאוג שכל הפירות יהיו ברשות אחת, ובאם הם לא ברשות אחת עליו להפריש מן כל רשות.

דיני מוקף

• במידה ויש לאדם כמה ארגזים עם פירות שיש להפריש, עליו לקרב את הארגזים אחד לשני בצורה שיגעו זה בזה ואז יוכל להפריש מארגז אחד בלבד, אך יש שסוברים שמספיק לפתוח את הארגזים ולקרב אותם, ואין צורך במגע.
• באם אדם הפריש בטעות שלא מן המוקף, תרומתו כשרה ובאם אין ברירה אפשר לסמוך על תרומה זו.
• ההפרשה לא כוללת שני מינים בפירות. וכל מיני התאנים, השחורות והלבנות, נחשבים מין אחד, וכל מיני החיטים נחשבים מין אחד. זה הכלל, כל מין שנחשב כלאיים בחבירו, אין תורמים ממנו על חבירו, ואם אינו נחשב כלאיים בחבירו, תורמים ממנו על חבירו.
• זיתים שעומדים לסחיטה לשמן, וענבים שעומדים ליין, יש להפריש מהם תרומות ומעשרות כשתיגמר מלאכתם ויהיו שמן ויין. ואם הפריש מהענבים שעומדים לדריכה, לא הועיל כלום וצריך להפריש שוב לאחר שייעשו יין.
• אין מפרישים מפירות שנה אחת על חברתה.

תרומה גדולה

התורה מצווה להפריש מן הדגן והתירוש והיצהר תרומה לכהן. במקרא תבנית:דברים יח ד: ראשית דגנך תירשך ויצהרך וגו' תתן לו. ונאמר כי מדין התורה אין לה שיעור, אלא אפילו חטה אחת פוטרת כרי גדול, אבל חכמים אמרו להפריש יותר, ואמרו מי שיש לו עין בינונית מפריש חלק אחד מחמשים, וסמכו הדבר על לשון תרומה, כלומר, תרי ממאה, כלומר אחד מחמשים. משום שהדגן והתירוש והיצהר הם מאכל בסיסי של האדם, ראוי לברך את ה' כאשר אוכלים ולהפירש מעט לתת למשרתי הקב"ה, הכהנים.

דיני המצווה

כפי מה שנאמר בגמרא שעיקר חיוב התרומה הוא מהתורה, וכן המעשרות הוא בדגן ותירוש ויצהר לבד, משום שהם עיקרי המחיה של האדם, אך מדברי סופרים חייב גם כן כל אוכל של אדם הגודל מן הארץ.

הידור מצווה - חנוכה

במכתב הרבי משנת תש"ל, שיבח הרבי ציור של חנוכייה בצבע ובציפוי שמסמלים עתיקות רבה, על פי הנאמר בגמרא שבגלל ההתרוששות הכלכלית של היהודים בזמן הדיכוי היווני, לא הייתה להם מנורת זהב בבית המקדש, ונאלצו להשתמש במנורה עשויה מבדיל.

ולהעיר, שהנהגה כיוצא בזה הנהיג הרה"צ ר' אהרן מבעלזא זצ"ל, אשר "מעת מלחמת העולם הב' וגם לאחריה, כשעלה לארץ-הקודש, סרב רבינו להדליק נרות חנוכה במנורת כסף כבעבר, אלא הדליק במנורה פשוטה ממתכת עם כוסיות זכוכית, וכך נהג עד פטירתו... בהיותו בעיר פעסט רצו אנ"ש לקנות מנורה של כסף... סירב בהחלט, ואמר כל זמן שעם ישראל הוא בצרה איני רוצה במנורת כסף, עד שה' יעזור לכלל ישראל".
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==

תשעה באב און ליובאוויטש

בסיום מסכת מכות מסופר על צחוקו של רבי עקיבא למראה שועל היוצא מבית קודשי הקודשים החרב :

החורבן והגלות – כפי שיתגלו הגילויים דגאולה העתידה, וכן ההוספה (של "לקו בכפליים") שמביאה את ה"נחמה בכפליים" וכו'.

ויש לציין לדברי הצמח-צדק במענה על השאלה מדוע נראה חסיד בוכה בשמחת-תורה ושר בתשעה באב (הובאו ב'ספר השיחות תש"ג' עמ' 41): לגבי חסיד ניגון אינו שמחה ובכיייה איננה עצבות... בתשעה באב, בזמן החורבן, כשהוא רואה שהחורבן התקיים, הרי "בכל עצב יהיה מותר" והוא מאמין בקיום ייעודי הגאולה, ואז הוא מנגן, בחינת "להתענג על הוי'".

ומכאן שגם דעת ר"ע (שהוא יחידי) שנענה "ניחמתנו ניחמתנו" – הינה הלכה למעשה בהתנהגות (של החסיד).
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==