משפט סטרדוב

מיקום מחוז צ'רניגוב באוקראינה

משפט סטרדוב הוא כינויה של פרשיה שכללה הלשנה על חסידי אדמו"ר המהר"ש שהתגוררו בעיר סטרדוב ומשפט שהתנהל בעקבותיה.

הפרשיה התחילה בשנת ה'תרמ"א (1881) כשיהודי משכיל תושב העיר בשם דוב לזרוב הלשין לשלטונות שישנה "כת" חסידים בעיר בראשות הרב זלמן ניימרק (רב העיירה) שחותרים תחת חוק הצבא ומוציאים פטורים עבור בני קהילתם כשלצורך כך הם נותנים שוחד, מזייפים מסמכים ונשבעים לשקר.

בעקבות ההלשנה, נאסרו רב הקהילה הרב ניימרק יחד עם 80 חסידים נוספים, והחלו חקירות אינטנסיביות שהתנהלו בעיירה ליובאוויטש. למאבק בעלילה גויסו מיטב הכוחות ברוסיה, כשגם תושבי העיר הגויים תומכים בהתלהבות בעדת החסידים. במשך שנתיים ישבו החשודים במאסר, כשבסופם הוגש נגדם כתב אישום חמור.

במשפט שהתרחש כעבור שנתיים זוכה הרב ניימרק מכל אשמה, ויתר האסורים הואשמו בעבירות קלות מאוד. למרות הזיכוי במשפט התקשו בני הקהילה להתאושש מהמאורע, הרב ניימרק עזב את העיר כמו חסידים נוספים, ורק כעבור 10 שנים מינו רב חדש לעיר.

העלילה

בשנת תרמ"א (1881) הלשין מר שמעון דוב לזרוב לשלטונות שרב הקהילה החסידית בעיר סטרדוב, הרב זלמן ניימרק יחד עם בני הקהילה עסוקים בזיוף חמור של מסמכים וחתירה פלילית עמוקה נגד חוק הגיוס. בעקבות ההלשנה נעצרו הרב ניימרק ובנו יוסף יחזקאל יחד עם עוד 80 מבני הקהילה, וגזירת מאסר ריחפה על אנשים נוספים שהצליחו להסתתר.

סיפור הבסיס

דוד בוהמן, יליד העיר ויטבסק, היה אחד מבני הקהילה החסידית בסטרדוב, אך מוכה שיגעון. לאחר שנקרא להתגייס לצבא ולא התייצב, הוצא נגדו צו מעצר, ואחד מהחסידים בעיר הציע לאביו לשלוח הודעה לצבא כי בנו נפטר בפאגאר, וכך להיפטר מחוב ההתייצבות.

על פקיד העיר פאגאר הוטל לברר האם באמת דוד בוהמן נפטר, ובשביל כך הגיע לבית המדרש שם נשבעו בפניו הנוכחים כי לפני זמן קצר הגיע לעיר אדם בשם בוהמן, וכי הוא מת זמן קצר לאחר הגעתו.

לאחר עשרה חודשים, כשדוב לזרוב יצא בכעס מאסיפת ועד הקהל, הלשין לממשלה כי דוד בוהמן לא מת, והוא נמצא בכפר חאליעוויץ.

אמנם החסידים אכן השתמטו מעבודת הצבא ועשו כל מה שיכלו לפטור צעירים, וכל המעשים נעשו בברכת והדרכת אדמו"ר המהר"ש, אך הסיבה לכך הייתה נעוצה בשל גזירת הקנטוניסטים שהתבטלה רק שבע שנים קודם לכן, בשנת תרל"ד (1874), אך רישומה נותר עדיין איתן. בצבא הרוסי לא הייתה שום אפשרות לשמירה על חיי תורה ומצוות מלאים, ואלפי הילדים שנחטפו בגיל רך והשתעבדו לעבודת הצבא כשרבים מהם שכחו מהיותם יהודים, גרמו חלחלה עמוקה אצל יראי ה' - מה שהניא אותם לעשות כל אשר בידם להשתמט מחוק הגיוס.

המעניין הוא שגם האוכלוסייה הרוסית והנוצרית באזור התגייסו פה אחד למען האסורים והקהילה החסידית. כולם זכרו היטב את הזעקות האיומות של שברון לב כשנחטפו הקנטוניסטים מחיק אמותיהם באמצע הלילה שעוד הדהדו רק 7 שנים קודם. הזכרון מאותה התקופה הביא להבנה בין האוכלוסיות.

חקירות המשטרה

מיד לאחר ההלשנה בדקו השלטונות את פנקסי הממשלה וגילו שמאות יהודים שהוזמנו להתייצב בצבא שוחררו מסיבות שונות ומשונות, ואפילו לא אחד גוייס! שר הצבא הוציא צו חשאי לאסור את כל המשתמטים; 80 נאסרו, והיתר הצליחו לברוח.

בעקבות זאת הוצא צו מיידי לסגירת הישיבה החב"דית המקומית, בחשד שנותנים מחסה למשתמטים ומשתתפים באופן פעיל בעבירות נגד חוקת הצבא.

לחקירת ה"פשעים" נתמנה החוקר טגנצ'וב והתובע הראשי היה סמיונוב. את מרבית החומר לתיק הביא שמעון לזרוב, שלרוע המזל התגורר דירה מעל משרדו של החוקר טגנצ'וב, כך שהיה איתו בקשר מתמיד בכל שלבי החקירה, כשהוא ממריצו לחקירה חודרת ומסכל כל ניסיון לריכוך הדין מצד החסידים. לזרוב תרגם מסמכים ביקורתיים נגד תורת החסידות והציגם בפני החוקר והתובע הכללי, להראות שגם היהודים עצמם מבקרים את דרכי החסידות וחפצים באי-קיומה. הוא שב והדגיש ש"כת" החסידים שלטת בכוח על היהודים כולם, ומנהיגים את חיי הקהילה היהודית כרצונם - נגד רצון הקהל.

החקירות היו אינטנסיביות, בהם נחקרו הרב ושמונים האסורים, נערכו חיפושים בבתים ובמבני הקהילה, והגיעו עד לליובאוויטש לחיפוש בביתו של אדמו"ר המהר"ש. בתחילה הייתה גם מחשבה לקחת את הרבי לחקירה בסטרדוב.

בבית הכלא

חלק ממכתב הרב יהושע נתן גנסין לאדמו"ר המהר"ש
אחד מהבעלי בתים דפה הלך ביום ה' העבר אל אדוועקאט א[ינו] י[הודי] פעטראוו, לבקש ממנו לשוכרו לטוען עבור עסק ה"ר מ[שולם] ז[למן], אשר עודנו תפוס, ואינו מקבל עבורו שום ערבות. השיב לו האדוועקאט, כי כפי אשר ראה הוא הדאנאס, לא יוכל לקבל על עצמו להיות אדועקאט. וסיפר שכך התחלת הדאנס, נמצא בפה סטרד[וב] סעקט נק' חסידים, בהסעקט הזה עד ארבעים איש בראשם ה"ר מ[שולם] ז[למן], מחזיקים הסעקט דפה הם יעקובסאהן, ובעלה דובראווסקי הוא (הלאנסנא בדומע דפה [חבר מועצת העיר]), ויעקב משה מענדלייאוו, וגרשון בן ציון גינזבורג, ובראשם כו' וכו' וכו' [על פי המסופר בספר "כוחה של סנגוריה" כנראה הכוונה לאדמו"ר המהר"ש], וכל עסקם ועצתם להבריח כו', וכל המעות הנמצאים בקאראבעסנע איזבאו [מכס קורובקה] הם מקבלים לידם עבור ליתן שוחד ונשבעים שבועת שקר.. כמה אנשים מוכנים להקרא להדו"ח [דין וחשבון = חקירה] בדבר נסיעתם [לליובאוויטש]. ודעתם להשיב האמת אשר נוסעים להתפלל בתחילת השנה על אוהל כו'.. בקושי גדול פעלנו על ידי בקשת האיספראווינק [שר המשטרה] לעשות להרמ"ז, לא לשנות בגדיו [בהיותו במאסר], וליתן לו חדר טוב, ולהניח עוד הצטרכותיו. האדרעס לפה [כתובת למשלוח תשובה], יעקב אהראנאווסקי, ובתוכו קאנווערט חתום [מעטפה נוספת], ולכתוב עליו למחוק למסור ליהושע נתן, ולא לזולתו, ויגיע ישר ליד יהושע נתן, וידין אותו כו' [ישרוף מחשש שיתפס]..

בתחילה הושם הרב ניימרק תחת משמר כבד ונאסר עליו כל קשר עם העולם החיצון. כשנכנס הרב לתא המאסר פתח בתפילה בהשתפכות הנפש מלווה בניגונים חב"דיים מעוררים את הנפש, דבר שעשה רושם אדיר על שר בית הסוהר.

את הרב ניימרק הכניסו לתא עם אדם רוצח מסוכן, וכשהחל הרב בתפילה החל הרוצח להתמוגג בדמעות דבר שהפליא את כולם. במהרה התפשטה בבית הסוהר השמועה על הרב הקדוש, מה שעזר כעבור ימים אחדים להעברת הרב לתא מרווח ונקי, עם ספרי קודש ואפשרות לאוכל כשר מבחוץ.

בחג הסוכות הורשה לבנות סוכה בחצר בית הכלא, שם ישב במשך כל השבוע כשהוא שקוע בלימוד התורה.

באחת הפעמים שביקרוהו בני משפחתו הגניב נינו בן השנתיים (אברהם יעקב ניימרק) בתחתית כוס קפה פתקה מהרבי המהר"ש:

בדבר המשפט שלו אין לו מה לפחד כלל, והרי שמע בעצמו מכ"ק אאמו"ר זצלל"ה זיע"א (אדמו"ר הצמח צדק)^{[דרושה הבהרה]}, ונכון שילמוד כל השנה משניות מסכתא ברכות, וגמרא מסכתא ברכות, והשם יתברך יברכו בכל טוב סלה כאות נפשו

בחקירות ניסו להוציא מפי הרב ניימרק והחסידים הודאה כי נסיעתם תכופות לליובאוויטש קשורה לתמיכת הרבי בפעילות הלא חוקית שלהם בסטדרוב. החסידים הכחישו זאת כמובן, וטרחו להודיע מיד לרבי על החשדות. את הנסיעה לרבי הם תירצו בכך שהם נוסעים להתפלל על קברו של אדמו"ר ה"צמח צדק".

חלק מתוכן המכתב השלישי ששלחו חסידי סטרדוב לאדמו"ר המהר"ש
השבויים יושבים תפוסים בשמירה גדולה, כן ה"ר משולם זלמן יחי', וכמעט אין איש מתעסק, כי על כולם נפל אימה מפני חמת המציק הצר הצורר, אשר בלשונות מגביר שעוד ידו נטויה להושיב הבית הסוהר כולו באנשי סטרדוב הנקובים בשם חסידים, ובדברו בשווקים ורחובות צועק ואומר שוב שובו מדרכיכם הרעים ולמה כו', כי אני אעשה כלה מכל העיר. והצר הצורר הדורש וחוקר מקבל דבריו ומרשיע מאד להחזיק השבוים בחנם, ובכל יום נקראים אנשים אצלו על הדרישה וחקירה מעניים שונים כללים ופרטים, רבו הרבה עניינים גבוהים אשר נשבתו ובוטלו והרמ"ז זועק ונאנח בשברון מתנים ובחלישות לב... רבו הבכיות והאנחות ברחובות קריה, ועוסק אין

מני אז התחילה התכתבות עניפה עם הרבי, שהתנהלה ברמזים, בה דיווחו לרבי על ההתפתחויות, ובד בבד הרבי מורה להם הרבי כיצד לנהוג. בארכיון ספריית חב"ד ליובאוויטש נמצאים שלושה מכתבים שכתב ככל הנראה הרב גנסין לאדמו"ר המהר"ש. המכתב הראשון מפרשת שמות אותה שנה, בה סיפרו החסידים לרבי כי השלטונות לא מוכנים לשחרר את הרב אפילו בערבות, וגם ניסיון כושל של גיוס עורך דין בשם פטרוב, שלטענתו ראה את דבר המלשינות ולכן לא יכול לקבל על עצמו את הגנת הרב. המכתב השני ללא תאריך, רק בציון יום ד', והמכתב השלישי מי"ד שבט. במכתב סיפרו לרבי על ההצעה לקחת את העורך דין קופרניק, אך אין את הכסף עבור עורך דין כזה מומחה. במכתב מבכים החסידים את המצב, שאין די סיוע מהערים והעיירות בסביבה והכסף החסר הוא שמפריע לכול, אין תקציב לעזור למשפחות האסורים ולהוצאות המשפט. דבר נוסף שחסר להם, עצות נכונות ומועילות כיצד להתמודד עם המצב. במכתב מביע הכותב את דאגתו שעדיין לא הגיע שום מענה מהרבי בקשר למכתבים הראשונים.

המכתבים נכתבו ברמזים, ללא נמען ונחתמו בשם "יהושע נתן". במכתב הראשון ציין הרב גנסין את אופן התשובה המוסכם על כולם, שהמכתב ישלח לכתובת של יעקב אהרונבסקי, ובתוך המעטפה יהיה מכתב נוסף חתום עבור יהושע נתן.

פעולות הסנגוריה

פעילות הסנגוריה הייתה חזקה ואמיצה, וכלל יהודי רוסיה התאחדו לעזרת יהודי סטדרוב. לצורך המשפט נשכרו טובי העורכי דין; מר לב קופרניק, ומר אוספנסקי. קופרניק היה יהודי מקייב עורך דין מומחה, מגדולי המשפיעים באותה תקופה. הוא היה מקורב לשלטונות וגדולי האצילים היו משחרים לפתחו. אוספנסקי היה נוצרי שהתגורר בסטרדוב, שהעמיד עצמו כסנגור הנאשמים. נכונותם של השניים לעמוד במשפט לימין אנשי הקהילה הנאשמים הפיחה רוח תקווה בקרב החסידים, ועוררה רעש חיובי ואוהד גם אצל שאר חלקי האוכלוסייה.

במקביל להשתדלויות הנמרצות בדרך הטבע התחזקו החסידים ברוסיה בכלל ובעיר סטרדוב בפרט בפעולות רוחניות ותפילות זעקה לביטול הגזירה. הגזירה האיומה שריחפה על כלל חסידי חב"ד ברחבי רוסיה הצארית איחדה את כולם, ועוררה את הלבבות לעבודת ה' ותשובה.

עוד קודם שנשכרו עורכי הדין והחלו בפעולות ההצלה שלח הרבי המהר"ש את מזכירו, ר' לוי יצחק אידלויץ, על מנת לסיע במאמצים למען האסורים. כעבור זמן קצר, ביום שלישי שבוע פרשת יתרו דיווח המזכיר על המצב כי החוקר נסע לערים אחרות לחקור את הנושא, אנשים רבים נוספים נקראים לחקירות כל הזמן, ואין מי שיעזור להם, וגם כסף אין.

כעבור שבוע מאז שליחת המכתב הראשון לרבי המהר"ש התקבצו מספר עסקנים מריגא, וועליז, סטרדוב וקייב לגייס את האמצעים לצורך הבאת עורכי דין מומחים מקייב. במכתב של אחד העסקנים מריגא לעסקן געציל יעקובסון מסטרדוב מבקש ממנו לשלוח לו העתקים של ההלשנה והקטגוריה כדי שיוכלו ללמוד את החומר ולהכין את החומר הנגדי.

עזרה נוספת הגיעה מפטרבורג ומוילנה משם הגיעו עסקנים ועורכי דין לחקור את הנושא ולייעץ לראשי הקהילה כיצד להתמודד משפטית.

המזכיר חזר בינתיים לליובאוויטש, ומשם כתב מכתב לעסקנים בסטרדוב שיבררו אצל געציל יעקובסון אם נסיעת החוקר מחוץ לפלך חוקית, והאם הנסיעה לליובאוויטש גם היא חוקית.

הסנגוריה ניסו לשחרר את הרב ניימרק בערבות כספית גבוהה, בקשה שנדחתה בבית המשפט מחשש שיברח.

לעתים קרובות ערך הועד של ראשי הקהילה ועסקני הציבור ישיבות והתייעצויות עם המומחים בנושא. מידי פעם היו נוסעים משלחות של עסקנים לאצילים וצמרת השלטון בשביל להשפיע עליהם לעמוד לימין הקהילה הנאשמת. אודות ליחסי מסחר טובים עם יהודי המקום נתקבלו אלו בחמימות, אך החוקר והתובע הכללי הקשיחו את ליבם ולא רצו לקבל איש.

ההשפעה החיובית הלכה וכבשה חלקים גדולים מהאוכלוסייה הלא יהודית, וגדולי האצילים ניסו להשפיע על התובע הכללי בעניין המלשינות. אך ככל שגדלו המאמצים מצד ידידיו הקרובים להשפיע על הלך רוחו הלך זה והקשיח את ליבו. למרות שהאהדה לה זכו החסידים הייתה ללזרוב לרועץ, ראה ניחום בכך שדווקא בעקבות כך סמיונוב מכביד את ליבו.

כתב האשמה

מסמכי התביעה הוכנו במשך שנתיים על ידי התובע הכללי סמיונוב, החוקר טגנצ'וב והמלשין שמעון לזרוב.

בכתב ההלשנה היה כתוב שבעיר סטרדוב ישנה "כת" חסידים, המונה עד ארבעים איש, ובראשם הרב ניימרק, געציל יעקובסון, דוברבסקי (חבר מועצת העיר), יעקב משה מנדליוב וגרשון בן ציון גינזבורג, ובראשם עומד הרבי המהר"ש, וכל עסקם הוא לדאוג לפטורים מהצבא עבור בני קהילתם ועבור זה הם מוכנים לזייף מסמכים, לתת שוחד ולהישבע לשקר. התביעה הייתה נגד כל עדת החסידים, כשהחמורים בהם הם הרב ניימרק "הרוח החיה" ואדמו"ר המהר"ש המנהל והעומד בראש.

פרט נוסף בהלשנה היה, שאת הפטורים לצבא הם דואגים רק לבני קהילתם, בעוד שאחרים הם דוחים.

המשפט

"	בעיר סטאראדוב עמד למשפט הגליל הרה"ג ה. ניימארק הנאשם ברוב פשעים על פי מלשינות אחד מבני עמנו (כנודע בהמגיד) ויצא זכאי במשפטו ואתו יצא אור משפט כל הנאשמים עמו יחד אח"י שבעם נדודים בבית האסורים שלש שנים. כל הערים הקרובות חגגו חג גדול והעיר סטאראדוב צהלה ושמחה	"
– "המגיד"

בחודש תשרי ה'תרמ"ד (אוקטובר, 1883), לאחר מעל שנתיים של חקירות, התחיל המשפט המכריע שנמשך קרוב לחודש.

אולם בית המשפט היה מלא במאות יהודים וגויים שבאו להביע את תמיכתם בנאשמים. הרב עצמו השפיע עמוקות על חבר המושבעים ויושבי האולם, שהרגישו שלפניהם יושב אדם קדוש.

"	לא רק השופטים, שראוהו בפעם הראשונה, אלא אף היהודים, אני שלומנו, הביטו אליו בהשתוממות, כמעט שלא הכירוהו.. על פניו החיוורים וה והבהירים היתה שרויה מנוחה שבהתעלות פנימית, שהיתה חדורה התעוררות חב"דית כבושה, ענוגה וחריפה כאחת. איזו חרדה טמירה שבהתפשטות הגשמיות היתה מורגשת בכל עצמותו, בכל תנועותיו...	"
– קונטרס "דברי זיכרון".

המשפט נפתח בהקראת כתב האישום המתאר את הפשעים שנעשו במשך שנים על ידי הנאשמים "במאורגן". תחילה דיבר סמיונוב, התובע הכללי, כשפירט את האשמות הפליליות בהם התעסקו החסידים במשך שנים. את דבריו במהלך המשפט התיז בצורה ארסית כשהוא לא בוחל במילות גנאי כלפי הנאשמים.

יומו הראשון של המשפט נחתם בדו שיח קצר בין הרב ניימרק לתובע הכללי כשזה ניסה להוציא מפיו הודאה באשמות נגדו. הרב ניימרק כפר בכול.

ימי המשפט הבאים היו בחקירת העדים על ידי שני הצדדים, הסנגוריה והקטגוריה, בפני השופטים. החקירות היו מצליבות כשכל צד מנסה למצוא סתירות בדברי השני כשאת הויכוחים שהתעוררו מידי פעם בין הצדדים הוכרעו בידי נשיא המשפט. אוספנסקי התעסק יותר בחקירת העדים, בעוד שקופרניק השקיע את זמנו בהכנת נאום הסנגוריה.

בתחילה נשא לזרוב את עדותו בדבר הפשעים הממוסדים של החסידים נגד שלטון הצבא. הוא סיפר על זיוף מסמכים על ידי הרב ניימרק על מנת לשחרר את בנו, ועל השבועת שקר של החסידים בפאגאר על מות דוד בוהמן. בסיום הנאום שאלו התובע הכללי מספר שאלות, כשבתשובותיו מצא אוספנסקי סתירות.

בסיום ימי חקירות העדים התגבשה אצל השופטים פרשיה מסובכת, כשהפרטים סותרים אחד את השני. הסנגוריה הצליחה להוכיח כי העדים שחתמו על מות בוהמן כלל לא יודעים לקרוא רוסית, אך השאלה שנותרה היא מדוע חתמו על דברים שלא יודעים.

יום המשפט האחרון, בתחילת חודש חשוון, הוקדש לנאומי הקטגוריה והסנגוריה. תחילה דיבר התובע הכללי במשך מספר שעות עם הפסקות קטנות באמצע, כשנאומו גדוש בדברי שטנה נגד עדת החסידים. אך דבריו הקיצוניים עורר אצל רבים מהנוכחים הסתייגות מדבריו. אחריו דיבר קופרניק, כשבהוכחות חותכות הותיר את כל סיפור העלילה כבדוי ומומצא.

בסיום דבריו יצאו חבר המשובעים להתייעצות שנמשכה כשעה, בסופה הקריאו את פסק הדין, כשהרב ניימרק מנוקה מכל אשמה ושאר הנאשמים קיבלו עונשים קלים עבור סטיה קלה מהחוק.

לאחר המשפט

למרות זיכויו של הרב ניימרק במשפט, לא היה בכוחו להישאר בעיר שהייתה עבורו מקום פורענות, ובערך בשנת ה'תרמ"ו עבר לגור בויטבסק שם קיבל הצעת רבנות. כעבור שלש שנים עבר לעיר נעוול, בהוראת הרבי הרש"ב שבחר בו לממלא מקום של הרב שמואל זלמן יחיסון שנפטר זמן קצר קודם לכן.

על פי מחקרו של פישל שניאורסון בספר כוחה של סנגוריה, לקח לקהילה זמן רב להתאושש מהעלילה שהתרגשה עליהם, ולמרות זיכויים הכמעט מוחלט במשפט, התקשו לשוב לחיים סדירים. רק כעבור עשרים שנה מינו רב אחר תחת הרב ניימרק, את הרב שניאור זלמן שניאורסון שהיה קודם לכן רב בעיירה ריפקה (פלך צ'רניגוב). לעומת זאת לפי המסופר בספר סיפורי התגלות חסידיים נראה כי מיד לאחר עזיבתו של הרב ניימרק בחרו ברב שניאורסון, שלקח על עצמו את הרבנות בהוראת הרבי הרש"ב.

שנים ספורות לאחר גמר המשפט חלה לזרוב במחלה ממאירה ומת מיטה חטופה. לעומתו סמיונוב ביקש את סליחת הקהילה החסידית והודה שלא הכיר כראוי את עדת החסידים והנהגותיהם. ימים ספורים לאחר שהתחרט בפני הקהילה חלה גם הוא במחלה ממאירה ומת כעבור זמן קצר.

סיקור העלילה

שער הספר כוחה של סנגוריה

סיפור העלילה כמעט ולא תועד באותם השנים, ונראה כי כותבי הרשומות אז עשו מאמץ מיוחד להעלים ולהשכיח את הפרשיה הזו. בכתבי העיתונות אז נמצאים ידיעות קטנות ושוליות, עם השמטת ועיוות הפרטים במטרה להמעיט מגודל האירוע ובכך להשכיח את הסיפור.

כך לדוגמה בעיתון "המליץ" שיצא לאור בתקופת המשפט, פורסמה בתאריך כ"ו חשון תרמ"ד (14 בנובמבר 1883) ידיעה מינורית ש-12 יהודים (ולא 80, כפי שקרה בפועל) הואשמו בשבועת שקר וחתימת שווא על מות בוהמן שנקרא לצבא. לטענתם טענו כי אינם דוברים את השפה הרוסית וסיפרו להם כי הם צריכים לחתום שבוהמן חסר כל, ולאחר משפט קצר הוכחה חפותם ונענשו בעבירה קלה של חתימה על כתב עדות שלא ראו.

ככל הנראה הסיבה הייתה בשל גילוי דברים קשים ומפוקפקים בחיי היהודים, דברים שהשתיקה יפה להם, שלולא זאת הדבר עלול לעורר את שנאת היהודים, ובפרט בתקופה של רוסיה הצארית.

את המאורעות שקרו באותם שנים החל לחקור פישל שניאורסון, יוצא העיר. מחקרו התחיל אצל הספרן חיים ליברמן מניו יורק, אצלו גילה כי נינו של הרב ניימרק מתגורר בתל אביב ובהקדמה לספרו "אש"ל אברהם" מביא את זכרונותיו מהמאורעות באותם ימים. את מחקרו בסגנון עלילה דרמטית הוא פרסם בשנת תשי"ז בפרקים בהמשכים בשם "מלשינות וסניגוריה" בעיתון הצופה. בשנת תשכ"ז נדפסה העלילה בספר בשם "כוחה של סנגוריה".

התייחסויות מהרבי לנושא

באגרת קודש משיב הרבי לשואל שאין תחת ידו חומר בנושא, אך ייתכן שנמצא בין רשימות חמיו הרבי הריי"צ. הרבי מזכיר את מה ששמע מהרבי הריי"צ - שלאחר הפרשייה הצדיק הרב ניימרק את הדין ולקח על עצמו את האשמה, בגלל שגרם פעם לרבי המהר"ש בלבול זמן של שעה אחת...

בשיחת קודש שנשא הרבי דיבר על כך שעניין המאסר היה אצל כל רבותינו נשיאנו, ואצל אדמו"ר המהר"ש היה זה באופן שהחליפו אחר - אחד הרבנים שישב במקומו.

לקריאה נוספת

• פישל שניאורסון, כוחה של סנגוריה, תל אביב תשכ"ז. מהדורה חדשה עם מבוא והוספות על ידי הרב אליהו יוחנן גורארי', הוצאת "אהלי שם ליובאוויטש" ה'תשע"א.
• עמנואל זיסקין, קונטרס "דברי זיכרון".
• אברהם יעקב ניימרק, אשל אברהם, תרצ"ב.

הערות שוליים

ערך מובחר