דיסנה

דיסנה - עיירה ביילורוסית קטנה שנוסדה לפני כארבע מאות וחמישים שנה. שוכנת על נהר הדווינה, ליד שפך נהר דיסנה, שרוב מוחלט של תושביה היהודים נמנו על משפחת ליובאוויטש.

ההתיישבות החב"דית בדיסנה החלה למעשה כבר בימי אדמו"ר הזקן, כאשר במקום התגוררו חסידיו של רבינו הזקן. למרות שדיסנה ממוקמת בליטא, שהייתה מבצר של התנגדות לחסידות, הרי שבדיסנה עצמה לא שררה התנגדות של ממש. אולי זו הסיבה שבשנים בהן הרחיב אדמו"ר הזקן את מרכזי החסידות, הורה לפתוח גם "מרכז גלוי" בדיסנה.

כמה עשרות שנים לאחר מכן, ייסד אדמו"ר הצמח צדק "כולל" חסידי בעיירה.

עם השנים הפכה דיסנה לעיירה חסידית. אף שלא כולם נהגו בדקדוק ובהידור בכל מנהג ממנהגי החסידים, אך כשהדבר נגע להתוועדות חסידית, כולם היו משתתפים במלוא החום וההתלהבות החסידית.

בתקופת טרום הכיבוש הנאצי, התגוררו בעיירה כשמונת אלפים נפש, מתוכם כששת אלפים יהודים. רבים מהם הצליחו להימלט וכמחציתם נרצחו על ידי הנאצים.

ציורי רבותינו נשיאינו בחדר האורחים

את בתי העיירה מתאר בצבעים חיים, מר זלמן זמירין - נכדו של הרב מנחם מענדל זמירין רב העיירה:

"בתי העיירה היו בנויים ברובם קורות עץ מונחות אחת על גבי השניה, נדבך על נדבך. מעט הבתים שנבנו מלבנים היו בני שתיים ושלוש קומות. אלה עמדו ברחוב 'הגדול' וסביבותיו...

"גגות הבתים היו עשויים רעפי עץ... הכניסה לבית דרך מרפסת עץ קטנה אליה עלו במדרגות אבן אחדות. מהמרפסת היו נכנסים לתוך פרוזדור אפל שהוליך אל חדר המגורים. אלה היו על פי רוב שלושה: חדר-אוכל, חדר-אורחים וחדר שינה. הרהיטים המודרניים ביותר היו ראי גדול שהתרומם מן הרצפה ועד סמוך לתקרה, ושעון-מטוטלת של קיר שדמה בגבהו לראי.

"הקירות בחדר האורחים היו מקושטים בתצלומים, קיר אחד היה תפוס כמעט כולו בתצלומיהם של בני המשפחה ובמרכזם תצלום של כל בני המשפחה כולם, החל בסבא וסבתא וגמור באחרון התינוקות שנישא בזרועות אמו.

"על גבי קיר אחר נתלו תמונותיהם של גדולי העם ומנהיגיו. היו בהם הרבי ר' שניאור זלמן בעל הזקן הלבן הארוך שהסתלסל בדרכו ונתעגל בסופו. היה 'הצמח-צדק' בעל הזקן המרובע, כשהוא יושב בכורסא בעלת משענת גבוהה ומחזיק ספר גמרא ביד...".

"העיירה הקבועה בין שתי נהרות, סבלה לעיתים קרובות משטפונות. אלה באו כרגיל באביב, אחרי הפשרת השלגים והקרח. המים גאו מרגע לרגע והציפו את הבתים הקרובים לגדות הנהרות. לפעמים נוצר בעיירה אגם רחב ידיים זרוע גגות של בתים, המים היו מגיעים עד למרכז העיירה, שהפכה לוונציה זוטא. התחבורה התנהלה בסירות, ובכל כלי שאפשר להשיטו במים.

"דיירי הבתים המוצפים התאכסנו אצל קרוביהם וידידיהם, שהשטפון לא הגיע אליהם. על המים הגועשים נישאו שרידי מבנים מעץ שנסחפו בזרם מן הכפרים שבמעלה הנהר. לפעמים אפשר היה לראות על קורת עץ תרנגול או חתול חי, נישא בזרם לקראת גורל בלתי ידוע. השטפון היה נמשך ימים אחדים. כשהמים חזרו לאפיקם הרגיל, חזרו המפונים לנקות ולתקן את בתיהם", מסכם מר זלמן זמירין את זיכרונותיו.

רוב תושביה של דיסנה התפרנסו רק בדוחק. תעשיה לא הייתה בעיר והכול עסקו במסחר ובמלאכה זעירה כמו חייטות, סנדלרות וכיוצא באלו. התוצרת שייצרו התושבים נמכרה בימי השוק לאיכרי הסביבה.

למרות הפרנסה הדחוקה והחיים שלא היו קלים, הייתה השמחה אורח מצוי בקרב יהודי דיסנה, כך מספר מר שלום צירלין, יליד העיירה את זיכרונותיו מהקהילה:

"קשים היו חיי התושבים היהודים בדיסנה, אך יחד עם זאת חיתה הקהילה חיים יהודים תוססים, חיי שמחה כפי שחסידים יודעים לשמוח - שכן, בדיסנה לא היה 'באופן רשמי' אף מתנגד".

בית המדרש של געצל

שמונה בתי כנסת היו בעיירה דיסנה ובשבעה מתוכם התפללו חסידים ורק באחד מהם היה מניין מצומצם לתושבים שהשתייכו בעבר למשפחות ליטאיות.

בתקופה שלפני השואה, היה "בית המדרש של געצל" מקום תפילתם של חסידי חב"ד המובהקים. בית המדרש שהיה בנוי אבן, שכן בשול-הויף - חצר בתי הכנסת.

בין המלמדים החסידיים בתלמודי התורה של דיסנה היה מפורסם הרה"ח ר' ברוך יוסף קוזלינר, שעל תלמידיו אמרו כי הם מבין התלמידים המצוינים בישיבת 'תומכי-תמימים' בליובאוויטש.

ואכן, במשך השנים נשלחו תלמידים לליובאוויטש, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר דיסנה עברה משלטון רוסיה לשלטון פולין, נחסמה האפשרות להמשיך לשלוח את הבנים ל'תומכי תמימים'. בשנים יותר מאוחרות, כאשר הוקמה ישיבת 'תומכי תמימים' בוילנה הליטאית, נשלחו כמה תלמידים מדיסנה לישיבה זו.

ראשי הקהל ורבניו

בראש ועד הקהילה עמד הרה"ח ר' שמריהו זלמן יפה, שהיה מנהל בנק ועסקן ציבורי חשוב. הכנסותיו של ועד הקהל באו ממיסי שחיטה, קבורה וכיוצא באלה. הוועד נתן את משכורתו של הרב, של השוחטים והחזיק את התלמוד תורה. כן תמך במוסדות ציבור שונים, בעניים, בחולים וביהודים שירדו מנכסיהם.

כיון שרוב תושבי של דיסנה היו יהודים, כך גם רוב חברי מועצת העיר בתקופה שלפני המלחמה היו יהודים, כשמעליהם, הזקן שבחבורה, היה החסיד ר' שמריהו זלמן יפה.

ר' שמריהו זלמן עשה רבות למען החסידים שהתגוררו בדיסנה, ולא רק למענם חשב לטובה. בחורף שנת תרפ"ט, הציעה לו הנהלת ישיבת 'תומכי תמימים' בוורשה לגייס כספים בברלין לטובת הישיבה. הוא כתב על כך לאדמו"ר הריי"צ ונענה (אגרות קודש חלק טז עמוד ג) כי ההצעה נכונה, אולם יש לבדוק את היחס של יהודי גרמניה למוסדות התורה בליטא ופולין. בסיום האיגרת כותב לו אדמו"ר הריי"צ:

"ולא אפונה אשר איש אשר רוח בו, הנה בעזרתו ית' יכול לפעול הרבה לטובת עניני החזקת התורה" (לא ידוע אם הנסיעה יצאה לפועל).

בדיסנה כיהנו רבנים חשובים ונכבדים. הרב מרדכי מרגליות, שהוסמך לרבנות על ידי אדמו"ר המהר"ש ואחיו בני אדמו"ר הצמח צדק - ירש את מקומו ברבנות של הרב הישיש הרב שלמה. הרב מרגליות היה גאון בתורה ואהוב על הבריות. הוא כתב ביאורים וחידושים בהלכות יורה דעה וטהרת המשפחה, ובשנת תרנ"ד אף הוציאם לאור בספר "סוגה בשושנים".

לאחר פטירתו עלה בנו הרב אליהו על כס הרבנות, אולם זמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו. אחריו התקבל עוד רב, אך גם הוא נפטר כעבור זמן קצר.

בתקופות אלו בהן התחלפו הרבנים בזה אחר זה בתכיפות רבה יחסית, הופנו השאלות ההלכתיות לרב מנחם מענדל זמירין, מחשובי חסידי חב"ד ושוחט בעיירה שירש את מלאכת השחיטה מחמיו הרה"ח ר' זלמן איטגין. עם הזמן הפך הרב זמירין לרבה הבלתי-רשמי של העיירה, ובמקביל הנהיג ביד רמה את קהילת ליובאוויטש בדיסנה.

מלבד תפקידיו אלו, הוא אף שימש כמוהל בדיסנה ובסביבותיה. כמו כן היה גבאי בבית המדרש הליובאוויטשי, בעל תקיעה ובעל קריאה. למרות עיסוקיו הרבים, מצא פנאי גם למסור שיעור בדף היומי בגמרא ופרק שבועי במשניות. את כל התפקידים האלה מילא שלא על מנת לקבל פרס.

הרב זמירין נסע תדיר לליובאוויטש, שם היה שומע חסידות מהרבי הרש"ב ומעלה את הדברים על הכתב. בחזרו לעיר היה חוזר את מאמרי החסידות לפני החסידים שהיו מתאספים בביתו במוצאי שבתות.

נכדו, מר זלמן זמירין מספר בספר "דיסנה" על ההתוועדויות בבית סבו הרב זמירין:

"ר' מנחם השוחט היה מנהיגם של החסידים ומסביר תורת הרבי. בביתו התקיימו מסיבות בהזדמנויות שונות וההזדמנויות היו רבות. המסיבה העיקרית הייתה בי"ט בכסלו, יום צאתו של הרבי 'הזקן' מכלא הצאר הרוסי. מסיבה אחרת הייתה בחג שמחת-תורה, שהוא יום ראוי שהחסידים יתאספו בו ויקיימו בו מצות 'ושמחת בחגך'. שביעי של פסח יום השנה לפטירתו של אבי-השוחט, היה גם הוא יום של מסיבה.

"המשתתפים במסיבות היו מתפללי בית המדרש הליובאוויטשי, שכניו הקרובים של ר' מנחם ועוד כמה מוותיקי החסידים. המארח היה מכבד את המסובים במשקה ובדברים לקינוח ובשאר מיני פרפראות שהם יפים למשקה והוא יפה להם.

"אחרי דברי פתיחה קצרים של ר' מנחם ואחרי שתיית ה'לחיים' הראשון, היה לייבקה ברכה'ס מתחיל להנעים בזמירותיו. שיריו היו תערובת של עברית רוסית ואידיש... לייבק'ה ברכה'ס בעל הזקן המרובע, היה הסוליסט וקהל החסידים היו מחזיקים אחריו.

"לאות שהשוחט עומד לשאת את דבריו בענייני דיומא, הייתה משתתקת השירה לאלתר. ר' מנחם היה מפליג בפירושים וחידושים שנאמרו על ידי הרבי. בין יתר הדברים הסביר את דרגות 'ביטול היש' ו'התפשטות הגשמיות'. באיזו דרך יכול חסיד להגיע לכדי ביטול ישותו החומרית והאנוכית, לפשוט מעליו את קליפת הגשמיות ולעבוד את בוראו ברמה גבוהה של רוחניות צרופה. גם עניין 'שבירת הכלים', מונח ידוע בתורת החסידות החב"דית, מצא את הסברתו בדברי השוחט.

"הקהל הקשיב בדבקות וכל אחד הבין כפי השגתו. אחרי שר' מנחם השוחט גמר את דבריו, הייתה משתררת שתיקה של דרך ארץ, המביעה יותר מאשר מחיאות כפיים סוערות. כאן היה אליהו בנו של הירשל, בנו של בנימין-ברוך, פותח בניגון של הרבי 'הזקן' והוא הניגון המפורסם והחביב ביותר על חסידי חב"ד...

"אגב שירה נעצמות העיניים, זקנים מתנדנדים ומתבדרים ומצחים מתקמטים מרוב דבקות ומתיקות. גם הידיים נוטלות חלק בשירה ואצבעות מתופפות ומנקשות זו בזו לקצב הניגון".

לאחר תיאור גסטרונומי חי על המאכלים המיוחדים להתוועדות, מוסיף מר זלמן ומתאר את המאכל החשוב ביותר, בהתוועדות י"ט כסלו בדיסנה:

"בי"ט בכסלו היה עיקר הכיבוד - הלביבות. כאן מקום להעמיד את הציבור על טעות גדולה שהם טועים. אותן לביבות של ימינו, הנאכלות מיד להורדתן מן המחבת, אינן בגדר לביבות כלל. לביבות אמיתיות חסידיות, אחרי שמורידים אותן מן המחבת, בה טוגנו בשומן תרנגולת או אווז - מלאכת הכנתן רק מתחילה. מכניסים אותן לסיר שדפנותיו מרוחים בשומן נוזל ובין שכבה לשכבה של לביבות חוצצת שכבה של אותו שומן. הסיר המלא מוכנס לתנור לטיגון נוסף לכמה שעות. קשה לתאר את טעמן הטוב של הלביבות כשהן יוצאות מן התנור שחומות, פריכות, ונוטפות שומן".

המלחמה החלה

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, שררה בדיסנה בהלה רבתי למרות המרחק הגדול שלה מהגבול הגרמני. מוסדות השלטון הפולניים החלו מיד להחרים קופסאות שימורים, סחורות המכילות פרטי לבוש ועוד, לטובת המאמץ המלחמתי. התושבים שהבינו כי כלתה אליהם הרעה, מיהרו להוציא את חסכונותיהם מהבנקים כדי להבטיח את שלום כספם. עד מהרה החל גיוס המוני ומשפחות רבות נפרדו בחיל וברעדה מבניהם מבלי לדעת אם ומתי ישובו הביתה.

בימים הבאים התקדמו הגרמנים במהירות וכבשו שטחים נרחבים בפולין. הפחד הלך והעצים. קולות ירי החלו להישמע קרבים יותר ויותר. בחצרות הבתים הוצבו כלים מלאים במים ומכונות כיבוי; כמויות חול הועלו לעליות הגג על מנת לכבות שרפות ולקדם את פני הרעה.

ביום הראשון של ראש השנה ת"ש, שעה שכל היהודים התפללו בבית הכנסת, נשמעה צפירת אזעקה רמה. בו ברגע החלה מנוסת בהלה של התושבים שנסו על נפשם במטרה להסתתר, אולם עד מהרה התברר כי זוהי אזעקת שווא.

בין כה וכה התברר כי הצבא הסובייטי מתכוון לכבוש בחזרה חלקים גדולים מפולין. החיילים הרוסים שהתקרבו לדיסנה בנו לעצמם מחבוא מיוחד במינו - על כך מספרת מרת לאה קצנלבויגן, בתו של ר' שמריהו זלמן יפה:

"אני ובעלי ז"ל, נהגנו לעיתים קרובות לנסוע לחצר שהייתה לנו בליפובקה שליד הנהר דווינה. יום אחד שמנו לב לכך שבסלובודה [הסמוכה לדיסנה] צץ לפתע יער גדול (!) והיער הולך וגדל עם הזמן. בכל יום מצאנוהו קרוב יותר אל הנהר. ביום ראשון ב-‏17 בספטמבר [צום גדליה ת"ש] כבר עבר הצבא הסובייטי את הנהר וכבש את דיסנה. כפי שהתברר לאחר מכן שתלו הסובייטים בסלובודה עצים גבוהים כשבחסותם הסתתרו חיילים ונשק".

סכנת המלחמה חלפה אפוא לאחר שהסובייטים כבשו את המקום, שכן לסובייטים היה הסכם עם הגרמנים ימ"ש. אולם בעקבות זאת החלו צרות אחרות: היהודים שעסקו עד כה במסחר, נאלצו להתרגל לכלכלה הקומוניסטית שהלאימה את כל הרכוש הפרטי. בתי מסחר פרטיים, קרקעות, ובתים גדולים - הכול הולאם. כמה מעשירי הקהילה היהודית הוגלו מבתיהם ומנכסיהם והושארו ערומים וחסרי כל.

העיירה נחרבה

כאמור, ברית הייתה כרותה בין גרמניה לברית המועצות, ברית של אי-התקפה, אלא שהגרמנים הפרו את ההסכם והחלו לכבוש שטחים נרחבים מתחומיה של רוסיה. ביום ראשון, כ"ז בסיון תש"א, פלשה גרמניה לשטחי רוסיה. הידיעה על כך הכתה את העולם בתדהמה, וברוסיה שרר בלבול רב.

כבר למחרת הרעישו מטוסי הצבא הסובייטי את שמיה של דיסנה, ובעקבותיהם החלו לנוע בעיירה ובסביבותיה אלפי חיילים רוסים בדרכם לחזית שפרצה. אלא שכבר בכ"ט בסיון, חזרו מהם ראשוני הנמלטים; הם ברחו כל עוד נפשם בם, ללא רובים ואף ללא כובעים לראשם...

יהודים רבים נסו לכפרי הסביבה, סבורים היו כי הגרמנים לא יפציצו את הכפרים הקטנים. אולם הגרמנים הלכו והתקרבו כשמכונת המלחמה דורסת באימתניות כל מה שעמד בדרכה. הפגזים החלו לפגוע בדיסנה ועד מהרה היו תוצאות טרגיות, יהודים רבים נפצעו ונהרגו כבר בתחילת ההפגזה. תושבי העיירה ירדו למרתפים והרחובות מלאו באש ובעשן. תוך ימים ספורים נחרבה העיירה.

מרת לאה קצנלבויגן סיפרה על שראתה בד' תמוז תש"א כאשר יצאה עם בני משפחתה לעת ערב מהמרתף בו הסתתרו:

"העיר הייתה שרופה כולה, שוב לא נראו בה לא רחובות ולא בתים. אף בני אדם לא נראו כלל. כאילו תמו כולם לגווע. אי-פה אי-שם התלקחה אש כדי לכלות קיר אחרון של בית או קורה מזדקרת.

"רק לפני ימים אחדים עמדה כאן לפנינו דיסנה עירנו על הבניינים היפים שבה ועל רחובותיה הרחבים המלאים אדם. עתה אין להכיר עוד בה דבר. חלחלה תקפה אותנו למראה עינינו. לרגע נדמה היה כי אין זו כלל דיסנה וכל מראה העיניים אינו אלא חלום רע. קשה היה להתרגל למחשבה, כי אך את המציאות תחזינה עינינו. לא דימינו כי עוד נכונו לנו ימים קשים מאלה שעברו עלינו זה עתה".

אחז בזקנו

וניסה לתולשו

בז' תמוז כבשו הגרמנים את דיסנה והצרות האמיתיות הגיעו. תחילה תרו הגרמנים אחר נשק; הם עברו מרתף אחר מרתף וערכו חיפושים מדוקדקים כאשר בתוך כך הכו יהודים ללא רחמים. במהלך חיפושים אלו ניסו הגרמנים לתלוש את זקנו של ראש הקהילה, ר' שמריהו זלמן יפה. על כך מספרת בתו מרת קצנלבויגן:

"ביום השמיני ליולי [י"ג בתמוז] הופיעו במרתפנו שני קצינים גרמנים, אחד מהם בראותו את אבי ז"ל, אחז בזקנו וניסה לתולשו. קרבתי לאבי להגנתו ומיד קבלתי מכה חזקה במגלב בראשי ונתכסיתי בדם. מאז היה אבי מתהלך כשפניו חבושות, כאילו חש בשיניו, כדי שזקנו לא ייראה".

בי"ט בתמוז החלו ההוצאות להורג. גברים רבים נלקחו אל ככר העיר, שם העמידום הגרמנים בשורה ולאחר מכן החליטו מי יילך לימין ומי לשמאל. אלה שעברו לימין נצטוו ללכת להביא אתים וכלי חפירה. בינתיים ירו הגרמנים בנותרים; כאשר שבו אלו שהיו בצד ימין, נצטוו לקבור את ההרוגים - שבעה יהודים ולהבדיל שלושה נוצרים. כמה מהם קברו את בניהם...

בהלה אחזה בכל. יהודים תלשו שערות ראשם מצער, קרעו בגדיהם. לאחר מעשה טענו הגרמנים כי העשרה נורו בעקבות כך שניתקו קו הטלפון. האמת העובדתית לא הפריעה להם, כי עד לאותה שעה טרם נמתח קו טלפון לדיסנה...

העינויים הרדיפות והוצאות להורג של בודדים גברו מיום ליום. בעיצומו של צום תשעה באב הוצא צו המורה לכל היהודים לעקור מבתיהם ולעבור לגור ברחובות מסוימים. תוך זמן קצר נכלאו היהודים בגטו והצרות הלכו ותכפו. הצפיפות הייתה בלתי אנושית ומנות המזון שהוקצבו, לא הספיקו לכולם וגרמו למותם של יהודים רבים מרעב וממחלות.

חיסול הגטו

היהודים עבדו בפרך כשהם ניזונים ממנות קטנות. הם סבלו השפלות ועינויים ללא הרף. מאידך, תושבי הגטו עשו ככל שביכולתם כדי לסייע איש לרעהו ולשמור מצוות במסירות נפש.

קרוב לשנה נמשך הסבל הנורא, עד שלילה אחד, באור לא' תמוז תש"ב, חוסל גטו דיסנה. היה זה בשעות שבין לילה ליום, מאות חיילים גרמנים הקיפו את הגטו והחלו לירות לתוכו ללא הרף. היו יהודים שניסו להגן על הגטו במעט האמצעים שעמדו לרשותם והחלו לזרוק אבנים, בקבוקים, חלקי מתכת ועוד, אך מובן שלא היה בזה כדי להועיל. הגרמנים הטילו על הגטו פצצות ורימונים. כמה יהודים הציתו את בתי הגטו על מנת שהרכוש לא ייפול בידי האויב האכזר. השריפה כילתה את בתי הגטו ובהם גם יהודים רבים. גטו דיסנה חוסל כליל.

בתום הלילה הנורא, הוציאו הגרמנים את שארית הפליטה ואספו אותם אל המקום בו היה בית קברות בימי מלחמת נפוליון. תחילה הכריחום לחפור שני בורות גדולים, אחר כך הוליכו אל הבורות קבוצות קבוצות של יהודים כשהם חשופים בחלקם העליון. יהודי בשם אברהם פייקין ניסה לברוח מהמקום כשתוך כדי מנוסה ירה באקדח לעבר הקלגסים הנאצים. הוא חוסל מיידית ביריות.

גויים מקומיים סיפרו לאחר המלחמה, כי על סף הקבר הפתוח עמד ר' שמריהו זלמן יפה, ראש הקהל, ועודד את בני הקהילה בהתפללם ביחד.

באותם רגעי אימה, כאשר כל אחד סופר את השניות האחרונות לחייו, נשמע לפתע קול זעקה של נערה צעירה, צילה יקטן, מהעיירה זדישנקה. היא צעקה על הגרמנים בגרמנית צחה:

"אל תדמו בנפשכם כי בהכותכם נפש את יהודי דיסנה, תנצחו במלחמה. כבר הוכח בדברי הימים כי כל שנטפל לישראל אבד זכרו. אף אתם, זכרכם יסוף מתחת השמים!"

בזה אחר זה נורו אלפי יהודים, וזעקות קורעות לב פילחו את שמיה של העיירה החסידית. למעלה משלושת אלפים יהודים, שרובם כולם השתייכו למשפחת חסידי חב"ד - נרצחו בדיסנה. שמונת בתי הכנסת, ה'חיידרים' ומוסדות הצדקה של העיירה החסידית חרבו, והקהילה נמחקה כליל!

זוועה בהתגשמותה

בקיץ תש"ד פתחה ברית המועצות במתקפת-נגד. החיילים הרוסים הסתערו בקרב גדול כנגד הגרמנים, והחלו אט אט לראות הצלחה. בעקבות הקרבות הללו, שוחררה דיסנה מהכיבוש הנאצי ושבה לשלטון הרוסי.

בחורף תש"ה שבה מרת קצנלבויגן לדיסנה יחד עם בנה ר' ניסן ונחרדה לגלות זוועה בהתגשמותה: "תמונת האימים שנתגלתה לי שם תעמוד לעד לעיני. לעולם לא אשכח כיצד התגוללו בחול חלקי לבוש ועצמות אדם, קרעי טליתות כשביניהם מהלכות עיזים ונוברים חזירים טמאים".

היא לא היססה ופנתה לראש המועצה בכדי שיתיר ליהודים שחזרו לדיסנה, לכרות עצים מהיער בכדי לגדר את המקום. הדבר עלה בידה, אלא שלאחר זמן קצר פירקו גויים מקומיים את הגדר בכדי שיהיו להם עצים להסקה. בעקבות זאת דרשה מהשלטונות לבנות גדר מאבן ודרישתה אכן נתקבלה, אלא שגם הלבנים נגנבו על ידי המקומיים. בעקבות זאת הכריזו השלטונות כי מי שיגע בגדר - ייענש. או-אז נבנתה גדר חדשה סביב קבר האחים, בתרומתם של הגביר ר' משה בימבד (ראה אודותו במסגרת) ועוד מיוצאי דיסנה.

מרת לאה קצנלבויגן ע"ה ויבלחט"א בנה ר' ניסן, היו היחידים ממשפחתם שניצלו מהתופת לאחר שנמלטו אל היער.

כשהסובייטים שחררו את האזור, יצאו ממקום מחבואם, אולם נותרו כפליטים חסרי כל. הרה"ח ר' דוד הילמן ע"ה, אף הוא יליד דיסנה, דאג להם וביקש בעבורם סיוע מאדמו"ר הריי"צ. הרבי נענה והורה להרה"ח ר' משה גוראריה לשלוח חבילה אל בתו של ר' שמריה זלמן יפה (ר' משה ניהל יחד עם אחיו ר' שמריה וגיסו הרב אליעזר קרסיק משרד למשלוח חבילות לחסידים נזקקים שהתגוררו בברית המועצות. לעיתים היו מקבלים הוראות מהרבי הריי"צ למי לשלוח חבילות).

בשנת תשכ"א כתבה מרת לאה קצנלבויגן מכתב לרבי, והרבי השיבה במכתב בשפה הרוסית. המזכיר הרה"ח ר' ניסן מינדל כתב את המכתב בכתב ידו, והרבי הוסיף ותיקן בכמה מקומות: "...שמחתי מאוד לקבל את המכתב מתאריך 6.6 ולקרוא בו שאת ובנך ניצלתם מרדיפות היטלר. כפי הזכור לי, אביך זלמן יפה ביקר ביקטרינוסלב בזמן שגרנו שם".

זהו סופה העגום של קהילה חסידית חב"דית נוספת ששכנה בערבות ליטא, וכמעט שלא נותר ממנה זכר. ה' יקום דמם!

מקורות: "אגרות אדמו"ר הריי"צ", "תולדות אדמו"ר הזקן", "תולדות הצמח צדק", "ליובאוויטש וחייליה","בית משיח" ומוסף התמים, "כפר חב"ד", "דיסנה".

דיסנה - כרטיס ביקור

דיסנה, נוסדה לפני כארבע מאות וחמישים שנה. היא שוכנת על נהר הדווינה, ליד שפך נהר דיסנה, רחוקה ממינסק כחמישים ק"מ וכחמש-מאות ק"מ מוילנה רבתי.

העיירה שהייתה בתחילה ברוסיה הלבנה תחת ממשלת פולין, הועלתה ממעמד של ישוב חקלאי למעמד של עיירה בשנת 1563 [ה'שכ"ג]. או-אז הפכה לעיירה מבוצרת, שהגנה על הגבול הפולני.

בשנת 1793 [תקנ"ג] סופחה רוסיה הלבנה לרוסיה, אז החלה העיירה להתפתח עד שהפכה לעיירה מרכזית בפלך. באותן שנים הייתה שייכת למחוז מינסק וכעבור כחמישים שנה עברה למחוז וילנה.

בימי מלחמת העולם הראשונה סופחה העיירה לפולין, ואז, מעיירת פלך הפכה לעיירת ספר שסועה ומנותקת מסביבתה הטבעית - ביילורוסיה. הדרכים עם רוסיה נותקו, וממשלת פולין לא דאגה לבנות דרכים שיחברו את העיירה עם הערים החשובות באזור.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כבש הצבא הסובייטי את העיירה, וכעבור שנתיים הנאצים כבשו את האיזור. שנה חלפה מכניסת הנאצים לעיירה, והקהילה התוססת הוכחדה.

חשובי חסידי דיסנה

דיסנה גידלה פירות חסידיים מיוחדים. להלן רשימה של כמה מהחסידים המפורסמים, שנולדו או התגוררו בעיירה חסידית זו (מלבד אלו המוזכרים בגוף הכתבה):

הרה"ח ר' בנימין זאב - מחסידי אדמו"ר הזקן - חתום על תקנות ליאזנא משנת תקנ"ו.

הרה"ח ר' דובער משה דיסנער - מחסידי אדמו"ר הזקן, מחשובי העסקנים החסידיים באותה תקופה. בספר תולדות אדמו"ר הזקן, מובאת רשימה המתארת בפרוטרוט את פעילותו הרבה למען הכלל ביוזמת אדמו"ר הזקן.

הרה"ח ר' שילם קוראטין - משגיח בישיבת 'תומכי תמימים' ליובאוויטש שבליובאוויטש.

הרה"ח ר' איצ'ה דיסנער (יפה) - מחשובי החסידים, זכה להיות חסידם של שלושה אדמו"רים: אדמו"ר הצמח-צדק, אדמו"ר המהר"ש ואדמו"ר הרש"ב.

הרה"ח ר' ישראל נח בליניצקי - חתנו של ר' איצ'ה דיסנער - משפיע, ממנהלי ישיבות תומכי תמימים בקרעמנצ'וג וברינואה.

הרה"ח ר' מרדכי חפץ הי"ד - היה 'חוזר' אצל אדמו"ר הרש"ב, מחשובי עסקני חב"ד בימי אדמו"ר הריי"צ.

הרה"ח ר' חיים שניאור זלמן קוזלינר (חז"ק) - מחשובי חסידי אדמו"ר הריי"צ והרבי מלך המשיח. בנו של ר' ברוך יוסף קוזלינר המלמד, המוזכר בגוף הכתבה.

משלושה נותר אחד

ר' משה בימבד ע"ה, נמנה על עשירי קהילת ליובאוויטש בדיסנה. בימי השלטון הסובייטי הוגלה לסיביר עם משפחתו, וכך ניצל מהנאצים. הוא ובני משפחתו ניצלו מההשמדה אולם הוא הפסיד את כל רכושו. היו לו שלושה בתים, שניים מהם נחרבו בימי המלחמה, ואילו השלישי הקטן והישן ביותר, לא נפגע. או אז נזכר כי שאל את הרבי הריי"צ אם כדאי לו למכור את הבית הקטן בכדי שיהיו לו מזומנים, אך אדמו"ר הריי"צ שלל זאת. ר' משה ציית להוראת אדמו"ר הריי"צ וכך נותר לו רכוש לפליטה.

לאחר המלחמה מכר ר' משה את ביתו ואת הכסף תרם בכדי להקים גדר סביב קבר האחים של דיסנה. לימים עלה לארץ הקודש ותרם לישיבה בכפר חב"ד שני ספרי תורה. כן קבע באולם הישיבה שלט הנצחה לחסידי חב"ד שהושמדו בדיסנה.