ספירת הדעת

תרשים עשר הספירות. ספירת הדעת ממוקמת במרכז המשולש העליון

ספירת הדעת היא הספירה השלישית בעשר הספירות והאחרונה מבין שלושת ספירות השייכות לתחום השכל (ספירות חכמה, בינה ודעת). תפקידה של ספירת הדעת הוא לקבל את התוצר השכלי השלם מספירת הבינה ולגשר על הפער בין העולם השכלי (חב"ד) והעולם הרגשי (חג"ת), כדי שיתעורר הרגש המתבקש מתוך המסקנה השכלית.

מקבילתה של ספירת הדעת בנפש האדם היא כוח הדעת של האדם המשפיעים על רגשותיו ומעשיו. היכולת לקבל מושג מופשט על ספירת הדעת הרוחנית, נעשית באמצעות ניתוח כוח הדעת שבנפש האדם והשלכת תכונותיה, לאחר הפשטה, לספירות הרוחניות.

עשר הספירות, בחלוקתם הקלסית, מוצגים בפירמידה של שלושה משולשים; המשולש השכלי (העליון - מקביל למוח האדם), המשולש הרגשי (האמצעי - מקביל לאזור הלב והחזה) והמשולש המעשי (התחתון - מקביל לאזור המפשעה והרגליים). ספירת הדעת ממוקמת במרכז המשולש העליון, מקביל לגזע המוח והנוזל המוחי-שדרת, אליו מייחסים תכונות מקבילות לספירת הדעת.

עניינה

ספירת הדעת תפקידה לקשר ולגשר בין הפער של העולם השכל (ספירות חכמה ובינה) לבין עולם הרגש (ספירות חסד, גבורה ותפארת). פעולתה של ספירת הדעת היא באמצעות התבוננות וחזרה על המסקנות שהתקבלו מספירת הבינה. אין ספירת הדעת מוסיפה נופך שכלי, אלא רק מעמיקה את ההתחברות האישית לרעיון וקישור לעולם הרגש שיפעל בהתאם לשכל. הדבר משול לידיעת האדם את מציאותו העצמית של נפשו, למרות שאף פעם לא ראה אותה. כך גם ספירת הדעת תפקידה לאמת בחוויה האישית את המסקנות השכליות.

משמעות המילה דעת הוא כמו בפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו", כלומר שהוא התקשר והתחבר איתה, כך גם מטרת ספירת הדעת לחבר בין השכל והרגש עד להולדת המידות.

הדעת נמשכת מחכמה ובינה, כלומר שלאחר הבנת דבר ההשכלה על ידי הכוחות חכמה ובינה מגיעה האדם ל'דעת' לחיבור אל דבר השכל אותו הוא משכיל. בפרק ג' בתניא מבואר כי על ידי שהאדם משתמש בכח החכמה שבמוחו ומוציאו מהכח אל הפועל, על ידי הבינה, כשמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו, אז בא לכח הדעת שהוא מלשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ואינו מסיח דעתו.

לעומת ספירות חכמה ובינה, אשר קולטות את ההשכלה ומרחיבות אותו, תפקיד הדעת הוא לקשר ולחבר את ההבנה וההשגה שבמוחין למידות, כך שיהיו גם בהרגשה.

הדעת ביחס לשאר הספירות

הדעת במערכת הספירות מקשרת בין המוחין, החכמה והבינה, לבין המידות. כלומר, על ידי הדעת מושפעים המידות מן המוחין. בשל כך, חלק מתכונותיה קשורות למוחין, וחלקן קשורות למידות. היא זו שנותנת תוקף הן להשכלת העניין שבמוח והן להרגשתו לאחר מכן בלב.

הדעת ביחס לחכמה ובינה

לאחר שהרעיון הובן היטב עם כל פרטי השכל שבו במוח החכמה והבינה, הוא עובר אל הדעת המוסיפה את ההכרה וההרגשה וההזדהות עם הרעיון. מכך נגזרים כמה הבדלים בין החכמה והבינה לבין הדעת, וכמה ענינים בחידוש שמוסיפה הדעת דוקא:

• התקשרות: כאשר הרעיון השכלי נמצא בחכמה ובינה, גם כאשר האדם מבינו היטב על בוריו, עדיין אינו מרגיש שייכות והזדהות עם הענין. כאשר הרעיון מגיע למוח הדעת הוא מרגיש ומכיר היטב שהענין הוא אכן כך (וזו הסיבה שמהדעת מתעורר הרגש, כדלהלן).
• הכרעה: כאשר הרעיון השכלי נמצא בחכמה ובינה הוא עדיין אינו החלטי, ואפשר לשנות אותו על ידי סברות לכאן ולכאן - שזו למעשה כל מטרתו של הדיון השכלי והפלפול, להטות את השכל מצד לצד, ולחפש לכל סברא סברא נגדית. גם כאשר ישנה נטייה בחכמה ובינה לסברא מסויימת, אין זו הכרעה ברורה והחלטית כאחד הצדדים, אלא רק התגברות של צד אחד על הצד השני. אמנם כאשר הענין מגיע למוח הדעת וישנה הכרה ברורה בענין, אז לא שייכים סברות לכאן ולכאן, וההכרעה היא מוחצת כך שלא נותרת מקום לשקלא וטריא.

זו הסיבה לכך שמוח הדעת כולל חסד וגבורה, ולכן הוא נחלק לשנים - חסד וגבורה: כאשר הסברא נמצאת עדיין בחכמה ובינה, החכמה והבינה נוטות או לחסד או לגבורה, אך הן אינן יכולות לכלול את שתיהן. רק הדעת, המכריעה, כוללת את שני הצדדים בשווה ומתוך שניהם מגיעה להכרעה.

הכח שיש בדעת להכריע בענין שבחכמה ובבינה עדיין היו שייכות בו נטיות לכאן ולכאן - נובע מכך שלדעת ישנו שורש גבוה ועמוק יותר מאשר לחכמה ולבינה. הדעת מושרשת ברצון, שעמוק יותר מהשכל, וממנו נמשך הכח לחלק את המידות לחסד וגבורה ולהכריע ביניהן (ובמושגי הקבלה - נמשכת בדעת הארה מספירת הכתר, "קוצי דשערי דאריך אנפין").

• הבדלה: מכח ההכרעה ההחלטית שישנו בדעת, מסתעף גם הכח לערוך הבדלה ולהפריד בצורה מוחלטת את הטוב והרע. חז"ל קבעו שהכח להבדיל תלוי בדעת: "אם אין דיעה, הבדלה מניין?". כאשר הרעיון נמצא עדיין בחכמה והבינה, אי אפשר להבדיל לחלוטין בין טוב לרע, וניתן רק לערוך הבחנה שטעונה עדיין שיקול נוסף (וכנוסח הברכה "הנותן לשכוי בינה להבחין", ממנו משמע שהכח להבחין תלוי בבינה). אך ההכרעה המוחלטת, ההבדלה בין טוב לרע לאחר בחירה חופשית ברורה, תלויה בדעת דוקא.
• האם שייך ללמד אדם אחר: הבדל נוסף הכרוך בהבדלים הקודמים, הוא - שאת החכמה ובינה ניתן ללמד לאדם שחסר לו; הן להחכים אדם בכלל, ולהרחיב את כלי שכלו, והן בנקודה פרטית, ללמד אותו סברא מסויימת. לעומת זאת את הדעת לא ניתן ללמד לאדם אחר שאין לו דעת - כיון שהדעת איננה סברא פרטית כיצד להבין את הענין, אלא הכרת והרגשת מהות הענין, ואי אפשר לקבל זאת מאדם אחר.

הדעת ביחס למידות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

חכמינו זכרונם לברכה אומרים כי "נשים - דעתן קלה", וזאת מפני שאצל הנשים, החיבור בין השכל לרגש נעשה יותר בקלות.

הדעת פעמים נכללת כחלק מן המידות, ולמשל בעולמות הרי הדעת היא חלק מעולם היצירה, כאחת מן המידות, ולא בעולם הבריאה כבינה.

דעת עליון ודעת תחתון

ספירת הדעת מתחלקת לדעת עליון ודעת תחתון. דעת העליון היא המקשרת את החכמה והבינה. דעת תחתון מקשרת את החכמה והבינה עם המידות.

מי משלים למניין עשר ספירות - הדעת או הכתר

בספרות הקבלה נפוץ מניין עשרת הספירות ללא ספירת הדעת, כאשר במקומה מופיע הכתר. ההסבר לכך הוא ש"כשהכתר נמנה אין הדעת נמנה וכשהדעת נמנה אין הכתר נמנה".

האופן המובא בחסידות לחלק בין שני אופני המניין, אם הכתר נמנה או הדעת, הוא - שפנימיות הכתר היא למעלה מכל שייכות לספירות, אך חיצוניות הכתר יש לה שייכות לספירות. ולכן כאשר הספירות נמנים בחיצוניותם נמנה אף הכתר, אך כאשר הספירות נמנים בפנימיותם לא נמנה הכתר עמהם, ואז נמנה הדעת במקומו. כוחו של הדעת להשלים את מניין הספירות כשנמנים בפנימיות, הוא כי ענינו של הדעת הוא גם כן פנימיות.

בזמן שהכתר נמנה והדעת לא נמנית, פעולת כח הדעת (שהיא לחבר את השכל והמדות) נעשים על ידי הכתר^{[דרוש מקור]}.