ימי התשלומין
ימי התשלומין הינם שישה הימים שלאחר חג השבועות וחלים בין ז' בסיוון לי"ב בסיון. בזמן שבית המקדש היה קיים, מי שלא הספיק להקריב את קורבנו בחג, משלים זאת בימים אלו.
בזמן בית המקדש
לגבי הקרבת הקורבנות בחג השבועות ישנה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל האם מותר להקריב את קרבן החג בחג עצמו. בית שמאי סברו אז שהיות וקרבן החג (המכונה בשם "עולת ראיה") אינו בגדר של "אוכל נפש" ממילא אסור להקריב את הקרבן. לעומת זאת סברו בית הלל שאין שום מניעה כלשהי להקריב את הקרבן ביום החג. אך אף על פי כן נהגו בית הלל במקרה זה כבית שמאי והקריבו באסרו חג. והיות שבפועל לא יכלו להקריב את הקרבן, ניתנה האפשרות להקריב בששת ימים הבאים.
בגאולה
הרבי מסיק מעניין זה ואומר שאף שלא היתה אפשרות להקריב בחג השבועות מפני סיבה שאינה תלוי' בנו, שהרי עדיין לא נבנה בית המקדש, ואין לך אונס גדול מזה, מכל מקום, אם יבנה בית המקדש בימי התשלומין, יוכלו (ואדרבה - יהיו חייבים) להקריב את הקרבנות של חג השבועות.
עניינם של הימים
אדמו"ר הצמח צדק שאל את סבו, אדמו"ר הזקן: "מהו עניינם של ימי התשלומין שלאחר חג- השבועות?". ענה אדמו"ר הזקן: "כאשר סוחר נוסע ליריד גדול, וקונה שם הרבה סחורה, אין הוא חוזר לביתו מיד לאחר היריד, אלא הוא שוהה כמה ימים ואורז היטב את סחורתו, שלא תיגנב ולא תאבד במשך הנסיעה הארוכה הביתה. ואף כאן: בזמן מתן-תורה ודאי קנה כל אחד קצת 'סחורה' משפע הגילויים של החג. לכן יש צורך להיות כמה ימים אחרי החג, כדי לארוז היטב 'סחורה' זו, שלא תאבד בטרדת הזמן" [1].
הרבי אומר[2]: יש לנצל את היום האחרון מימי התשלומין של "זמן מתן תורתנו" (כולל גם ההכנה לחמישה עשר בחודש, שבו קיימא סיהרא דירחא תליתאי באשלמותא), לקבלת החלטות טובות ולקיימן תיכף בפועל ממש - להתחזק ולהוסיף בלימוד התורה, החל משיעורי חת"ת, שיעורי הרמב"ם, וכן בכל שאר השיעורים וקביעות העתים לתורה, הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה, ובמיוחד - להוסיף בהפצת התורה ובהפצת המעיינות חוצה. וכן להוסיף בכללות הענין של אהבת ישראל ואחדות ישראל, ולהוסיף בענין נתינת הצדקה באופן של "כפליים לתושיה" ובהדגשה מיוחדת שתהא הנתינה בסבר פנים יפות דוקא".
מנהגי חב"ד בימי התשלומין
- אין אומרים תחנון.
- הרבי הורה לערוך כינוס תורה בימים שלאחר החג.
- לערוך כינוסי ילדים ובפרט במקומות הקדושים[3].