אליעזר דבוסקין
הרב אליעזר דבוסקין שכונה בפי כל "ר' לייזר צ'רצ'סקער", נולד לאביו ר' מאיר, בשנת תרמ"ב בעיירה צ'עצ'רסק שבביילורוסיה.
גם כלל הציבור כיבד והעריץ אותו. יראת הכבוד שרחשו לו בני קהילתו היתה מיוחדת במינה, דבריו היו נשמעים ומתקבלים במילואם. כל אנשי הקהילה היו באים להיוועץ עמו ולבקש את ברכתו, בכל העניינים האישיים והמשפחתיים וגם במילי דעלמא. היה בעל הדרת פנים ויפה תואר, דמותו היתה משאירה רושם רב. פיקח עצום ובעל ידיעות רחבות גם בהוויות העולם.
שנות צעירותו
הוא היה הילד האחד-עשר והאחרון במשפחתו וכבר בילדותו התייתם מאביו.
בהיותו נער בעל כשרון נפלא ושקדן עצום, נשלח כבר בגיל 15 ללמוד בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש שהוקמה באותה שנה. הנער הצעיר עבר בהצלחה את מבחני הקבלה והיה מראשוני תלמידי התמימים שלמדו בישיבה, תחת פיקוחם של המנהל אדמו"ר הריי"צ ואביו מייסד הישיבה כ"ק אדמו"ר הרש"ב.
התמדתו ושקידתו בלימוד הנגלה והחסידות, היו לשם דבר. ברבות הימים הפך ללמדן גדול ובקי בכל חלקי התורה והוסמך להוראה כרב מורה צדק.
בהגיעו לגיל שידוכים, נשא את מרת טובה רבקה אפשטיין, בתו של רב העיירה קאמיי שבליטא (פלך קובנה) כאשר לאחר פטירתו ירש את מקומו חותנו - ר' אליעזר - ברבנות העיירה על אף שהיה עול ימים. גאונותו הלכה לפניו ורבני הסביבה כיבדוהו והעריכוהו מאוד, גם ה"מתנגדים" שבהם. בכל דין תורה שנערך, העדיפו אלו שישתתף גם הוא כדיין בגלל גאונותו, פקחותו העצומה ויושר לבבו.
מקאמיי נסע פעמים רבות לליובאוויטש כדי להסתופף בצל אדמו"ר הרש"ב, ובליובאוויטש, שהיתה עשירה בענקי רוח, כיבדוהו והוקירוהו.
כאשר אדמו"ר הרש"ב עמד לייסד את רשת הישיבות במדינת גרוזיה, ביקש לשלוח לשם את הרב דבוסקין. הרבי אף אמר לו: "זה שלוש שנים שהננו חושבים בדבר יהודי גרוזיה, ורצוני לשלוח אותך לשם". אולם שליחות זו לא יצאה אל הפועל מסיבות שונות, ובמקומות נשלח הרב שמואל לויטין ע"ה. לרב דבוסקין נכונה שליחות אחרת.
אותן שנים היו עת פריחתה של ההשכלה והציונות ועוד כתות שונות שריחקו מדרך התורה, ורבים מצעירי ישראל נמשכו אחריהם, ובפרט באודסה, שהיתה עיר מודרנית, וראשי הלוחמים בתורת משה היכו בה שורשים.
יום אחד הגיע אל אדמו"ר הרש"ב יהודי תושב אודסה. זה סיפר לרבי כי רבים מהצעירים בעיר נוהים אחר תנועת ה'השכלה' ותנועות כפירה אחרות. היהודי ביקש אפוא מהרבי שישלח לעירו את אחד מחסידיו כדי לקרב את הצעירים לתורה ויראת שמים.
נענה הרבי לבקשתו ושלח לשם את הרב אליעזר דבוסקין. זה החל לעשות שם עבודת חריש עמוקה, ופעל רבות בקרב הצעירים. על מידת השפעתו אנו יכולים ללמוד מכך שאותו יהודי מאודסה הגיע לימים שוב אל הרבי הרש"ב, ופיו מלא תהילות ותשבחות על פועלו הרב של ר' אליעזר. הוא סיפר שצעירים רבים נמשכים אחריו ומתקרבים לה' ולתורתו, לחסידות וליראת שמים.
בשמוע הרבי דברים אלו התרומם מכסאו ואמר בהתרגשות: "ער האט זיי איינגענומען מיט זיין ערלעכקייט!" [הוא כבש אותם עם היושר והאמת שלו!].
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלץ לנדוד מביתו עם חמש בנותיו שנולדו עוד בתקופה בה התגורר בקאמאיי. הוא גלה לעיר הומיל שם גרו כמה מאחיותיו. כמו כן שהה תקופה מסוימת בקרמנצ'וג בביתו של הגביר הנודע החסיד ר' שמואל גוראריה שהתגורר בקרמנצ'וג שבאוקראינה. בביתו התאכסנו עוד פליטי מלחמה רבים ובהם רבנים ותלמידי חכמים רבים.
ר' שמואל שהיה בעל עין חדה, הכיר בטיבו של הגאון הצעיר והתפעל מאוד מאישיותו המיוחדת. הוא אף סיפר על כך לרב עזריאל זליג סלונים שהעלה את הדברים עלי כתב:
"כשהיה מתעורר דיון הלכתי בין רבנים וראשי ישיבות שהיו בין הפליטים, זה בונה וזה סותר, היה ר' אליעזר עומד מן הצד ומקשיב בשתיקה כי דרכו הייתה בדרך כלל למעט בדיבור. רק בסיומו של הדיון היה ניגש ומפתיע את המשתתפים בהערות קצרות וקולעות בבקיאות וחריפות, עד שהרבנים היו נותרים משתאים לנוכח הפיקחות המדהימה של האברך הצעיר".
רב החסידים בחרסון
בשל מאורעות המלחמה והמהפיכה שבעקבותיה, בשנת תרע"ז, החלו התמימים לעזוב את הישיבה המרכזית בליובאוויטש, על פי הוראות אדמו"ר הרש"ב, והתפזרו בערים שונות בברית המועצות שם נפתחו סניפים קטנים יותר. בין השאר נשלחו כמה קבוצות מליובאוויטש אל העיר חרסון שבדרום אוקראינה.
עם בואם של התמימים הוקם סניף של ישיבת 'תומכי תמימים' תחת ניהולו של הרה"ח ר' אלכסנדר סנדר יודאסין.
בעת ההיא שאל את אדמו"ר הרש"ב היכן עליו לקבוע את מקום מגוריו? והרבי ענה לו: סע לעיר חרסון ופתח שם ישיבת תומכי תמימים.
גם באגרות קודש אדמו"ר הרש"ב מצויה אגרת מיום ט"ו באייר תרע"ז, בה כותב הרבי לבנו הריי"צ: "ר' אליעזר מציצערסק נסע כעת... אמרתי לו שנשלח אותו אי"ה לחרסון".
ואכן, בשלהי שנת תרע"ז הגיע הרב דבוסקין לחרסון, ומונה לראש ישיבת 'תומכי תמימים' בעיר. הוא שימש בפועל כמגיד שיעור, משפיע ומנהל בישיבה ובנוסף לכך כיהן כרב עדת החסידים בעיר. לתפקיד מגיד שיעור הוא מינה את הרה"ח ר' מנחם מענדל רוזנמוטר - מענדל טאמשאווער - מן העילויים של ליובאוויטש (ולימים ראש ישיבת 'תומכי תמימים' בלאדז'-פולין), ואת ר' בצלאל, שהיה מבחירי בני הישיבות הליטאיות. פעמים שר' אליעזר היה נכנס באמצע שיעורי הר"מים ומקשיב בדממה לשיעוריהם. רק בתום השיעור היה ניגש אליהם ומגיב על תוכן השיעור במילים ספורות אך קולעות ומבוססות, עד שלעיתים היה נסתר לגמרי בניין השיעור כולו...
בין התלמידים שלמדו בישיבה, היו התמימים: ר' עזריאל זליג סלונים ר' אליעזר ננס. וכן ר' מנחם מענדל רוזנמוטר, ר' יוסף לאבק, ר' בצלאל ווילישנסקי ור' זעליג אהרונוב.
אישיותו החסידית המיוחדת של הרב דבוסקין הותירה רושם כביר על הרב עזריאל זליג סלונים שלמד בישיבה במשך שלוש שנים. וכך כתב ברשימתו:
"הוא היה שקדן למופת, ממש 'לא פסיק פומיה מגירסא', והיה לומד הרבה הן בתורת הנגלה והן בתורת החסידות. אירע ובלילות שבת קודש הארוכים של החורף, היה לומד במשך שבע שעות, ללא הפסק, מצוות 'האמנת אלוקות' בספר 'דרך מצוותיך', כשהספר בידו והוא צועד לאורך הבית הלוך ושוב.
"הידוריו במצוות וזהירותו וחומרותיו היו מפליאות ביותר, אך ללא 'בליטות', בפשטות ובצניעות - מבלי שהורגשו כלל לאדם זר. בין חומרותיו הייתה גם זהירותו מאכילת פת פלטר (פת נכרי). סיפר לי ידידי התמים בצלאל וילשנסקי כי אף כשהיתה חלוקת ככרות לחם במידה - בימי השלטון הבולשביקי - לפי כרטיסים, ולא הייתה שום אפשרות להשיג לחם אחר, וגם קמח לא היה מצוי - לא היה טועם ר' אליעזר שום פת במשך ימי החול. לשבת קודש היה משיג, תוך מסירות נפש ממש, מעט קמח שממנו הייתה אשתו הרבנית אופה חלות קטנות לכבוד שבת".
לא היה תולש ענבים מהאשכולות ביום השבת (מצד חשש בורר), והיות שהוא היה זקוק לאכול ענבים כל יום לרפואה, שכן היה חולה בריאותיו, הוא תלש את הענבים מהאשכולות לפני שבת.
"היה פיקח עצום ובעל ידיעות בהוויות העולם. זכורני שכל המרשמים של הרופאים שניתנו לבני הישיבה, שנכתבו בלטינית כמובן, היו נבדקים על ידו והיה מחווה דעתו עליהם. סגנונו המליצי וכתב ידו בלשון הקודש היו נפלאים בהידורם.
"התקשרותו לאדמו"ר הרש"ב הייתה בלתי מוגבלת והיה נוסע תכופות להסתופף בצל קודשו. כאשר השתוללו הבולשביקים בעירו והייתה לו אפשרות לברוח לליטא - לא השתמש בה משום שעמד על כך שהרבי שלח אותו לחרסון וזה מקומו. הוא אף לא ניסה לשאול את חוות דעת הרבי.
"יראת הכבוד שרחשו לו בני הקהילה ותלמידי הישיבה, הייתה מיוחדת במינה. דבריו היו נשמעים ומתקבלים במלואם. כל 'בעלי הבתים' שבקהילה היו באים אליו לשם שמיעת עצתו גם במילי דעלמא ובכל העניינים האישיים והמשפחתיים".
מסתפק בלחם צר ומעט מים
קשר מיוחד היה לו עם החסיד הנודע ר' איצ'ה מתמיד. על כך סיפרה בתו מרת פסיה: "ר' איצ'ה מתמיד היה מגיע לבית הוריי באופן תדיר. לעיתים התוועד ר' איצ'ה בישיבה עם תלמידי התמימים.
"מנהלי הישיבה היו הגבירים הנכבדים ממשפחות גוראריה וביספאלו, ולמשכורתו נקבע שהוא יקח מקופת הישיבה את כל הצטרכותו. פעם הגיעו שני הנגידים לחרסון ושאלו את אבא כמה כסף הוא צריך לצורכי משפחתו. אבא עשה חשבון בכדי שיספיק לו ללחם צר ומעט מים, ואמר להם. הם מיד נתנו את הסכום המבוקש. כאשר עזבו את הבית, אמרה אימא לאבא: 'היית צריך לעשות חשבון שיספיק לנו גם למאכלים אחרים'... כזה היה אבא.
"לארוחת בוקר אכלנו רק פרוסת לחם דלה, כוס תה עם כפית סוכר אחת. ובשאר הסעודות אכלנו לחם וירקות, חיינו היו מאוד דחוקים ולחוצים מהבחינה הכלכלית.
אף על פי שלגשמיות של עצמו לא דאג, הרי שהתמסר בלב ונפש לסיפוק צורכיהם של תלמידי הישיבה. גם בזמנים הגרועים ביותר של מצור ומצוק, השתדל לספק לתלמידים את הדרוש להם. פעם, בתקופה בה שרר רעב גדול, הביאו כמה מבני הקהילה לביתו כמה ככרות לחם בשביל בנותיו הקטנות, אך ר' אליעזר נתנם מיד לתלמידי הישיבה כדי שישביעו רעבונם.
היו שנים שההליכה ברחוב בלילה הייתה סכנת נפשות של ממש. וכמה פעמים נשאר ללון בלילה בישיבה. הוא היה ישן על ספסל, כדי לא לקחת מיטה מאחד הבחורים.
הישיבה החזיקה מעמד במשך שנות מלחמת העולם הראשונה ובתקופת המהפכה הקומוניסטית שאירעה באותם ימים. אולם לאחר שהקומוניסטים תפסו את השלטון, החלו להשליט את דעותיהם תוך דיכוי ועריצות, ובין השאר אסרו גם את קיום הישיבות הקדושות. לאחר שהלחץ גבר והחמיר, נאלץ ר' אליעזר בלית ברירה להורות לתמימים והצוות הרוחני לרדת במחתרת ולהמשיך ללמוד בתנאים אלו.
בחורף תרע"ט נשלחה לחרסון קבוצה נוספת מתלמידי השיעורים בקרמנצ'וג. בגין ריבוי התלמידים מינה הרב דבוסקין את ר' ניסן מקאפוטקעוויטש לראש ישיבה ולאחר מכן את ר' מרדכי פרלוב.
"יום ולילה
היה בוכה בצנעה"
התקשרותו לכ"ק אדמו"ר הרש"ב, הייתה בלתי מוגבלת ועד כדי מסירות נפש של ממש.
כאמור, היות שאדמו"ר הרש"ב שלח אותו לחרסון הוא לא היה מוכן לצאת ממנה גם כשהשהות בעיר היתה סכנת נפשות של ממש. כשהשתוללו הבולשביקים בחרסון ורעייתו ביקשה לחזור לליטא - לא הסכים. הוא טען כי הרבי שלחו לחרסון; הוא אף לא ניסה לשאול את חוות-דעת הרבי בעניין.
גם כשפרצה מלחמת העולם השניה והגרמנים הרגו וטבחו ביהודים, שלחתי לו מברק שאפשר לברוח לסמרקנד שבאוזבקיסטן וכך להינצל מהנאצים. אך הוא לא הסכים בשום-אופן לעזוב את חרסון.
ביום ב' בניסן תר"פ, הסתלקה לשמי רום נשמתו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב. רק כחודש לאחר מכן הגיעה הבשורה לחרסון. כשנודע הדבר לר' אליעזר, התעטף ביגון כבד. את אשר עבר עליו באותם ימים, מתאר הרה"ח ר' שמחה גורודצקי, מתלמידי הישיבה באותם ימים, במכתב שכתב לידידו ר' שמואל הבר:
"הסתלקות אדמו"ר בשנת תר"פ נתוודע לנו בח' אייר. ר' אליעזר נפל ברוחו. יום ולילה היה בוכה בצנעה".
בעקבות זאת סגר ר' אליעזר את הישיבה, על כך ממשיך וכותב ר' שמחה גורודצקי: "הוא לקח אותי ואת מענדל מצ'צ'רסק ואהרן מבובריסק, ושלח אותנו לרוסטוב שם היו אז תלמידי האולם [התלמידים המבוגרים של הישיבה]. נסענו יחד עם ר' זעליג סלונים. את השאר שלח - חלק לקרמנצ'וג וחלק שלח הביתה..."
לאחר שנסגרה הישיבה והתפזרו תלמידיה, נותר הרב דבוסקין עם עצמו והחל להקדיש עצמו לתפילה ב'עבודה' וללימוד נגלה וחסידות מבוקר עד ערב.
הוא השכים קום בשעה ארבע לפנות בוקר, ולאחר הכנות וברכות השחר, היה נוהג לחזור רמב"ם בעל פה. אחר כך הלך לבית המדרש הנקרא "שפיץ חב"ד" לשמוע 'ברכו', 'קדושה' וקריאת התורה, ולאחר הכנה מוקדמת בלימוד החסידות והתבוננות, היה מתפלל במשך כארבע שעות. לאחר מכן היה לומד את שיעוריו הקבועים בנגלה. רק בשעה ארבע אחר הצהרים היה חוזר לביתו כדי לטעום משהו ושב לבית המדרש ללמוד עד שעת לילה מאוחרת.
בתו מרת פסיה סיפרה שהוא היה אומר קריאת-שמע שעל המיטה באריכות רבה, ומתוך בכיות נוראיות ודמעות שליש, לא אחת היא מצאה ליד מיטתו שלולית מים, מדמעותיו הרבות.
היה שתקן וממעט בדיבור. עניו, צנוע ונחבא אל הכלים בצורה מופלאה. פעם כשמצבו הבריאותי היה בכי-רע, והוא היה רזה וצנום מאוד, כל יום היה שותה רק כוס חלב ואוכל רק מעט מזון לקיומו - שאל אותו אחד מידידיו החסידים: "איך אתה מרגיש?" והוא ענה לו: "הלוואי ברוחניות כמו בגשמיות".
שאלו חברו היתכן? "הלא מצבך הגשמי בכי רע, וכי אתה רוצה שכך יהיה גם מצבך הרוחני?" נענה ר' אליעזר ואמר: "המזון הגשמי שאני אוכל, ברור לי שהוא מתעכל בתוכי ונהיה חלק ממני ומפנימיותי, והראיה שאני חי וקיים; אבל הדברים הרוחניים שאני עוסק בהם מנין לי שהם באים בפנימיותי?..."
נחוש לקיים
את דברי הרבי
בשנות השלטון הקומוניסטי, חויבו האזרחים לשלוח את ילדיהם ללמוד בבתי ספר הממלכתיים בהם חינכו על ברכי האידיאולוגיה הקומוניסטית הכפרנית. רבותינו נשיאינו הורו לחסידים שלא לשלוח את הילדים לבית הספר, גם במחיר של סכנת נפשות. ואכן, רבים נהגו כך, גם כשהדבר עלה להם במחיר יקר.
גם ר' אליעזר לא שלח את בנותיו לבית הספר, והוא היה היחיד בחרסון שעמד בכך. על כך מספרת בתו מרת פסיה קרסיק:
"לאבא לא היה קל; גם יהודים שומרי מצוות חששו מהיד הקשה בה נקטו הקומוניסטים, והסכימו לשלוח את ילדיהם לבית הספר, בעוד שבבית המשיכו לחנכם לקיום מצוות. אולם אבא לא שעה לשכנועים, לאיומים וללעג שהיה מנת חלקו, ומעולם לא הלכנו, אני ואחיותיי, לבית הספר. נציגי השלטונות באו אלינו הביתה ואיימו על הוריי, אך הם כלל לא שעו לדבריהם. אבא היה נחוש בדעתו לקיים את דברי הרבי. אבא היה בעל עוצמות נפש חזקות והוא לא נכנע ללחצים שהופעלו עליו. נשארנו בבית והמשכנו ללמוד תורה.
"לצורך לימודנו, מספרת פסיה, הוא שכר מורה פרטית, גויה שהקומוניסטים זרקו מבית הספר העירוני, בגלל היותה נוצריה אדוקה. הייתי הולכת לביתה כל יום לכמה שעות ולומדת. לאחר חצי שנה, בחן אותי אבי, וכשנוכח לדעת שאני בקיאה בכל המקצועות הנלמדים בבית הספר, מתימטיקה, גיאוגרפיה וכו' - הפסיק את לימודי אצל הגויה".
"פעם 'התלונן' אבא בפני אדמו"ר הריי"צ על כך שלא זכה לבנים. כתגובה ברכו הרבי "וועסט טאן גוטע שידוכים, וואס וועלן זיין בעסער ויי ביי רנדערע זיהן" [= תעשה לבנותיך שידוכים טובים, טובים יותר מבנים אחרים]. ואכן, הוא זכה לחתנים תלמידי חכמים, תמימים וחסידים: 1) אחותי לאה נישאה להרה"ח ר' פנחס לויטין. 2) אחותי סוניה נישאה להרה"ח ר' יעקב גורקוב. 3) אחותי לובה נישאה להרה"ח ר' אברהם רובינסון [גרו בקראלעוויץ. היו להם שני ילדים. כולם נהרגו על-ידי הנאצים, ונקברו בקבר האחים בקראלעוויץ]. 4) אני, פסיה, נישאתי לר' אייזיק. 5) אחותי אסתר נישאה להרה"ח ר' מיכאל טיטלבוים שי'.
מוסיף וסיפר חתנו הרה"ח ר' אייזיק קרסיק: "לא זכיתי להכיר את חמי כראוי. התגוררתי בלנינגרד ולקראת החתונה עם רעייתי פסיה, הגעתי לחרסון. מיד לאחר ימי ה'שבע ברכות' חזרנו יחד ללנינגרד. אולם אותו שבוע בודד במחיצתו הספיק לי כדי לדעת שחמי הוא חסיד גדול ומסור לרבי בלב ונפש. הוא היה בקי גדול בספר משנה תורה לרמב"ם, ובכלל היה לו 'ראש חזק' בלימוד. גדולי החסידים בלנינגרד, שהכירו היטב את חמי, סיפרו לי כי כבר בליובאוויטש היה נחשב ללמדן ו'עובד' גדול, אם כי איש מהם לא הכירו לעומק כיוון שהיה צנוע ונחבא אל הכלים.
"מאז שנישאנו בשנת תרצ"ה, לא ביקרתי עוד בחרסון ולא זכיתי לראותו עוד".
חסיד קדוש זה, זכה להיהרג על קידוש ה'. על מותו מסופר כי בצום גדליה תש"ב הגיעו הקלגסים הנאצים ימ"ש והציתו את בית הכנסת החב"די "בערגוואי שול" בחרסון. בתוכו היו תשעה יהודים ובתוכם הרב דבוסקין הי"ד ורעייתו הרבנית טובה רבקה. כולם עלו בלהב האש השמיימה. הי"ד.