משתמש:חב"דד/פורים במדרש
אחשורוש עולה לכס המלוכה
ויהי בימי אחשורוש... (מגילת אסתר, א, א)
לפני למעלה מאלפיים שנה, בשנת 3392 (ג' שצב) לבריאת העולם, עלה המלך אחשורוש לכס המלוכה הפרסי. למרות שאחשורוש לא היה ממשפחת המלוכה, הוא היה למלך בזכות עושרו הרב ובכוח הזרוע. בסידרת קרבות מוצלחים הוא הרחיב את שלטונו, ובסופו של דבר הוא שלט על ממלכה כבירה - 127 מדינות ופרובינציות, מהודו ועד כוש.
רושם עמוק על אנשי פרס עשתה העובדה שאחשורוש נשא לאישה את ושתי. ושתי זו היתה בתו של בלשאצר מלך בבל, ונכדתו של השליט המפורסם נבוכדנצאר. נראה כי שושלת נבוכדנצאר עומדת לשלוט לנצח, חשבו האנשים לעצמם.
אחשורוש המלך שלט בעמו ביד ברזל, ומעולם לא היסס לענות את אלו שפקפק בנאמנותם אליו.
שנים רבות קודם לכן, הנפיק כורש מלך פרס צו מלכותי מיוחד שהרשה ליהודים להקים מחדש את בית המקדש בירושלים. אויבי העם היהודי, השומרונים והעמונים, ניסו לבטל רשות זו ללא הצלחה. עם עליית אחשורוש לשלטון הם מיהרו לנצל את ההזדמנות שנוצרה: הם שיחדו את הנציבים הפרסיים ששלטו ביהודה ובמדינות השכנות, להפיץ שמועה כאילו היהודים מתכוונים למרוד במלך ולכונן שלטון עצמאי.
השומרונים חסרי המצפון לא בחלו באף אמצעי כדי להשיג את מטרתם. הם שיקרו למלך כי היהודים, מלבד בנית המקדש, משקמים את חומות ירושלים המבוצרות שנהרסו על-ידי נבוכדנצאר. הם טענו כי מכיוון שהרשות שהעניק כורש הוגבלה לבנית המקדש בלבד, מהווה הדבר עילה מספקת כדי לבטל רשות זו.
עם זאת, השומרונים חששו כי השקר עלול להיחשף ותוצאותיו ישובו אליהם כבומרנג. כך, הם תכננו את המזימה הבאה: כתב האישום שנשלח במלך נכתב במקורו בשפה השומרונית. הם שיחדו את המתורגמנים המושחתים להוסיף את המילים "חומות מבוצרות" לפיסקה שעסקה בבית המקדש. במקרה והמלך יבחין בשינוי, הוא יתלה זאת בטעות בתרגום.
שני המתרגמים שהגישו את המסמך למלך היו רחום ושמשי*, שניהם שונאים מושבעים של העם היהודי. ואכן המזימה הצליחה, והמלך ציווה על היהודים להפסיק את בניית בית המקדש בירושלים.
- שמשי היה אחד מבני מבני המן.
המשתה המלכותי
"בשנת שלש למלכו, עשה משתה לכל שריו ועבדיו"... (מגילת אסתר, א, ג)
מכיון שאחשורוש עלה לשלטון בדרך לא חוקית, הוא חיפש ללא הרף אחר דרכים לחזק את מלכותו, ולהעלות את רמת הפופולריות שלו בעיני המדינאים והאזרחים.
למטרה זו, הוא העתיק את עיר הבירה מבבל לעיר שושן שבפרס.
צעד חשוב נוסף בכיוון זה היה המשתה המלכותי הגדול, שנמשך מאה ושמונים יום – כמעט חצי שנה. אל המשתה הוזמנו נציגים מכל האומות ברחבי האימפריה הפרסית. לאחר שהסתיים המשתה, נערך משתה נוסף במיוחד עבור תושבי העיר שושן. במשתה השני, שנמשך שבוע ימים, קיבלו אפילו פשוטי העם יחס של כבוד והבקשה הקטנה ביותר שלהם התמלאה מידית.
מנהג פרסי עתיק (אותו ניתן לזקוף ליצירתיותם של מייצרי היינות והבירה) היה להעניק למשתתפי משתאות גביע יין ענק, מלא עד גדותיו. האורחים המסכנים אולצו לשתות אותו עד תומו. מכיוון שאחשורוש רצה להשביע את רצון כולם, הוא הורה לבטל מנהג עתיק זה.
כשראה זאת ה', אמר: "רשע! ברצונך להשביע את רצון כולם? כאשר שתי ספינות מפרשות בים הגדול, אחת מבקשת רוח דרומית ואחת מבקשת רוח צפונית, האם יכולה רוח אחת להנהיג את שתיהן? כך, למחר יבואו אליך שני בני אדם, מרדכי והמן, שמא תוכל להשביע את רצון שניהם? רק ה' יכול להשביע את רצון כולם".
סיבה נוספת היתה לו לאחשורוש לערוך משתה מפואר כל-כך: הוא היה מודאג משהו מכך שהורה על הפסקת הבניה בבית המקדש בירושלים.
הוא נעשה מודאג במיוחד, כששבעים שנות הגלות – אותם ניבאו נביאי ישראל – עמדו להסתיים. בניה מחדש של המקדש ושיקום השלטון היהודי עלולים לערער את יסודות ממלכתו, הוא חשב לעצמו. כך, הוא חיכה בחרדה לתום שבעים השנים.
על-פי חישוביו, שבעים שנות הגלות היו אמורים להסתיים בשנה השלישית למלכותו. כאשר הגיע הזמן המיועד ומאום לא אירע, הוא נהיה מאושר עד מאוד, כשהוא מאמין שהיהודים ישארו תחת שלטונו לנצח ולעולם לא ישיגו עצמאות.
היתה זו סיבה נוספת עבורו לערוך משתה כה יהיר. הוא היה זחוח דעת ולא היסס לקשט את השולחנות בכלי המקדש היקרים שנשבו מירושלים על-ידי נבוכדנצאר הרשע.
גם היהודים, כמו כל האומות, הוזמנו ליטול חלק במשתה המלכותי. היה זה פרי מחשבתו של המן: הוא ראה במשתה זה הזדמנות פז לפתות את היהודים לאכול אוכל לא כשר, ובכך לעורר עליהם את חמת זעמו של האלוקים. (לנצל זה כדי לרדוף להשמיד אותו תכנן).
מרדכי, המנהיג היהודי הגדול בתקופה ההיא, היה מודע לתחבולה ערמומית זו של המן. הוא ביקש מהיהודים לא להשתתף במשתה ולא להפר את רצונו של ה'. רוב היהודים הקשיבו לדבריו, אך יהודים אחרים לא שעו אליהם והלכו להשתתף במשתה המפואר. כשהיהודים ההמומים גילו את כלי המקדש על שולחן המלך, הם נסוגו אחור; אך המלך ציוה חיש מהר לעבדיו לערוך שולחנות עבור היהודים. האורחים היהודים בלעו את גאוותם ונשארו במשתה, אוכלים מבשר הפיגולים ושותים מיין הנסך, שמחים וחוגגים כמו כל האורחים.
וה', שכעסו התעורר, גזר בשמים שהעם הנבחר יסבול מגזירת המן, עד אשר ישובו אל ה' בלב שלם.
גזר דין מוות
"ותמאן המלכה ושתי" (מגילת אסתר, א, יב)
יום השבת היה היום האחרון במשתה היין בארמון המלוכה. בעוד יהודים ברחבי העיר פסקו מעשיית מלאכה ובילו את היום הקדוש בלימוד תורה ובתפילה, ההוללות בארמון לא פסקה לרגע. המלך, כטוב לבו ביין, החל להתפאר בפני האורחים בעושרו הרב, במלכותו האדירה, ואז באשתו המלכה ושתי, לה היה יופי נדיר. אחד האורחים – שיכור אף הוא – איתגר את המלך: יקרא המלך לושתי להופיע בפני המשתתפים, כדי שכולם יוכלו לראות במו עיניהם את יופייה האגדי. המלך מיהר לעשות זאת ושלח לושתי המלכה להופיע מיד באולם המשתה.
ושתי היתה שונאת ישראל מושבעת. את שנאתה זו ירשה מסביה, המלך נבוכדנצאר. היא היתה נהנית להתעלל ביהודים ולאלץ אותם לבצע עבורה מלאכות קשות ביום השבת. כשהמלך שלח לקרוא לה, היא קראה בכעס: "האם כך הוא שולח לקרוא לי, כאילו הייתי אחת השפחות"? במצח נחושה היא סירבה לבקשתו של המלך.
המלך אחשורוש כעס עד מאוד. הוא קרא לכל חכמי ממלכתו כדי לגזור את דינה, אך כולם פחדו לייעץ למלך מה לעשות. כולם, למעט פקיד ממשלתי אלמוני בשם ממוכן (שנקרא גם: המן), שייעץ למלך להוציא את ושתי להורג. למעשה ושתי תוצאות מרחיקות לכת, הוא הסביר, ולפיכך יש להורגה.
כך הוצאה ושתי להורג בשל מרדנותה. לא היה זה צירוף מקרים בלבד שושתי האכזרית נענשה ביום השבת: היה זה עונש משמים, על היסורים אותם גרמה לבני-ישראל מדי שבת בשבתו.
מרדכי ואסתר
"איש יהודי היה בשושן הבירה" (מגילת אסתר, ב, ה)
ושתי היתה שייכת להיסטוריה, והמלך רצה מלכה חדשה. הוא הורה לחפש ברחבי הממלכה אחרי אישה מתאימה. הנערות היפות מכל קצווי הארץ הגיעו לארמון המלך כדי להתחרות על מקום ושתי.
מרדכי היהודי, שגר בשושן הבירה, חשש מאוד מהרגע בו אנשי המלך יבואו וינקשו על דלתו. היתה לו סיבה טובה לדאגה: בביתו הוא גידל את אסתר (או הדסה), בת דודתו שהיתה יתומה מאב ומאם. אסתר היתה יפהפיה וטוב לבה היה לשיחה בפי הבריות.
עבור כל הורה אחר בשושן, היתה זו זכות גדולה וכבוד נדיר לתת את בתו למלך, אך מרדכי חשש מהרגע בו אסתר תיקרא אל הארמון. הוא ידע היטב שלא יוכל להחביא אותה במשך זמן רב. לצערו, חששותיו לא התבדו ופקידי המלך באו לקחת אותה לארמון.
התחרות על הכתר נמשכה מספר שנים. הנערות הנאות ביותר מכל 127 מדינות המלך התקבצו בארמון, שם קיבלו את כל שביקשו: מלוא התפנוקים, אביזרי יופי וטיפוח, ואת הביגוד האופנתי ביותר. אסתר, לעומת זאת, לא ביקשה דבר; אך מרגע הופעתה בארמון, היא הקסימה את כולם בצניעותה וביופייה. כולם התייחסו אליה בהערכה ובכבוד מיוחדים. היופי שלה קרן מתוך תוכה, כשהוא משווה לה מראה מיוחד.
למרות שאסתר לא היתה היפה מכולן, היא נשאה חן בעיני המלך. מיד לאחר שנבחרה למלכה, מינתה אסתר עבדים ושפחות יהודים שיספקו לה מזון כשר מבלי להסגיר את יהדותה. מרדכי ציוה עליה לשמור את מוצאה בסוד, עד אשר יגיע היום בו תצטרך לגלות זאת.
כך הפכה אסתר למלכת פרס החדשה. אחשורוש לא ידע את מוצאה האמיתי, וכל שידע היה שהיא יתומה מאב ומאם. מדי יום, היה מגיע מרדכי לאסתר כדי להתעדכן מהנעשה בחצר המלך. למרות שבסתר לבו הצטער על ביש מזלה, הוא ניחם את עצמו בכך שאולי, בשל מסירות אסתר לבורא עולם, בחר בה הבורא להיות לעזר ולמושיע לעם היהודי בעת צרה. מרדכי חש שעננים קודרים מכסים את פני הרקיע, וכי צרה ממשמשת ובאה על אחיו היהודים.
העלילה שסוכלה
"בימים ההם... שני סריסי המלך... ויבקשו לשלוח יד במלך אחשורוש" (מגילת אסתר, ב, כא)
לאחר שנבחרה על-ידי אחשורוש למלכה, שאלה אותו אסתר מדוע אין הוא ממנה לעצמו יועץ יהודי, כפי שעשו כל המלכים שקדמו לו. היא הזכירה לו שאפילו נבוכדנצאר הגדול מינה את הנביא דניאל כיועץ אישי. המלך השיב שהוא לא מכיר יהודי מתאים לתפקיד.
"אני מכירה יהודי מתאים" אמרה אסתר. "מרדכי: הוא חכם, ישר, נאמן ומסור".
כך הפך מרדכי ליועץ המלך.
יום אחד, האזין מרדכי במקרה לשיחה שהתנהלה בין בגתן ותרש, שני משרתי המלך. בתדהמה הוא שמע אותם מתכננים כיצד להרעיל את המלך, כנקמה על כך שהדיח אותם מתפקידם ומינה את מרדכי במקומם. הם רצו שכולם יאמינו, שכל עוד היו הם בתפקיד היה המלך 'בידיים טובות'; רק מונה יהודי לתפקיד, וכבר המלך הורעל!
למרות שהם ניהלו את השיחה בשפת האם שלהם, טרסית, הצליח מרדכי – שהיה חבר בסנהדרין, ולפיכך נדרש לשלוט בכל השפות – להבין את תוכן השיחה. מרדכי מיהר להודיע לאסתר ואסתר הודיעה למלך בשם מרדכי. כשהמלך ביקש לשתות לאחר מנוחת הצהריים, לא חשדו בגתן ותרש במאום והביאו לו את המשקה. המלך גילה חיש מהר את הרעל והוציא אותם להורג. מאוחר יותר, נכתב בספר הזכרונות המלכותי שמרדכי הציל את חיי המלך.