יש מאין

יֵשׁ מֵאַיִן הוא ביטוי המקובל בחסידות, לתיאור התהוותה של ישות כלשהי שמקורה הוא אין, זאת בניגוד להתהוות של עלול מעילה - יש מיש. המושג של אין בא לתאר מצב בו הנאצל והנברא מתכללים לגמרי במקורם האור אין סוף, ובו הם נחשבים לאין, כשם שזיו השמש אין לו משמעות ומציאות עצמית בעודו כלול בשמש.

מדוע המקור נקרא אין

הביטוי 'יש מאין' תקף רק במקרה של התהוות דבר חדש, שבאין ערוך למקורו, עד שמקורו נחשב כאין ביחס אליו. באין עצמו ישנם שני שלבים: האור אין סוף עצמו בדרגת הכתר שבו הנברא הוא אין מוחלט ומתכלל לגמרי במקורו, והדרגה השניה היא דרגת החכמה שעליה נאמר "והחכמה מאין תמצא", שהוא ממוצע בין אין ליש, בבחינת כח ההיולי שהוא ממוצע המחבר בין אין ליש.

בריאה בכל רגע מחדש

דבר שנוצר יש מאין, על היוצר "ליצור" אותו בכל רגע מחדש. לכן הקב"ה מחדש את בריאת העולם שהייתה יש מאין, בכל רגע ורגע. ואכן בתורת החסידות מבואר כי למעשה גם היש נחשב לאין מכיון שאין לו מציאות אמיתית ועצמאית, שהרי בכל עת ה'אין' האור אין סוף מחדש ומהווה את כל הבריאה, וזו היא משמעות הפסוק "אין עוד מלבדו".